"ערוּת בחיי היומיום": כך תצטרפו אל אנשי הדממה הארץ 27.2 מאת מרדכי גלדמן

"ערוּת בחיי היומיום": כך תצטרפו אל אנשי הדממה

בספרו, סטיבן פולדר מציע לנו להתבונן במחשבותינו ולהשתחרר באמצעות השלווה המושגת במדיטציה מתפיסותינו המקובעות

מרדכי גלדמן

ערות בחיי היומיום סטיבן פולדר. הוצאת פרדס, 218 עמודים, 69 שקלים.

"ערות בחיי היומיום" הוא ספר הגות מעמיק, המביא מאמרים צלולים ונבונים במיוחד, שעוסקים בסוגיות שונות מפרספקטיבה בודהיסטית. המחבר, סטיבן פולדר, הוא מייסד עמותת תובנה, המארגנת קורסים של מדיטציית ויפאסנה, ועומד בראשה כמורה הבכיר. נראה כי מקורם של רבים מהמאמרים המובאים בספר בהרצאות שנשא בסדנאות הוויפאסנה שהנחה. הם נועדו להבהיר למתרגלי המדיטציה, מתחילים ומתקדמים, מושגי יסוד של ההגות הבודהיסטית, כדי לאפשר להם להתמודד עם הקשיים הקיומיים, הנפשיים והגופניים שהם חווים ולהתוות להם מסלול אל החוכמה העליונה ואל האמת, המצויות מעבר לחציצות שונות.

פולדר מציע שני כלים למבקשים אחר תיקון: קשיבות (מיינדפולנס) והתנהלות אתית. הקשיבות — שהוקדש לה פרק בספר אבל היא נידונה לכל אורכו שוב ושוב — נועדה להתגבר על הבערות המנהלת את נפשנו ומוחנו בגלל אינספור הרגלים אוטומטיים.

לדידו של פולדר אנו חווים את חיינו דרך מסננות שהתקבעו בנו, והן דוחפות אותנו להבנות ולהתנהגויות שלא בחרנו בהן מתוך חירות. חיינו נטולי חירות בגלל העיוורון השורר בעצם תפיסת העצמי שלנו ובכל התנהלויותינו בעולם. העיוורון מעוות את האופן שבו אנו מגדירים את עצמנו, את זולתנו, את מטרותינו ואת אופני הפעולה שלנו. "לפי ההשקפה הבודהיסטית, שורשי הסבל נעוצים באשליה ובבורות; הקשיים שלנו אינם נובעים מנסיבות החיים, אלא אך ורק מהאופן בו אנו תופסים אותן. בורות היא התהליך בו אנו יוצרים את תמונת העולם על בסיס אוסף ההנחות, התפיסות והאמונות שלנו, ולאחר מכן שוכחים שאנו יצרנו אותה כך ומאמינים שזוהי המציאות האובייקטיבית" (עמוד 94).

נזירים בודהיסטים בסרי לנקה.

נזירים בודהיסטים בסרי לנקה. מסלול אל החוכמה העליונה צילום: אי־פי / Gemunu Amarasinghe

הקשיבות המדיטטיבית, ההתבוננות במחשבותינו ובהרגלינו מתוך השלווה המושגת במדיטציה, מאפשרת לצאת מתפיסות מקובעות ומשלות אל ריבוי הפנים של כל עניין, להיחלץ מגישות המנוהלות על ידי תשוקה, כאב וחרדות קיומיות ועל ידי שטיפות מוח שהמערכת עושה לנו. אפילו ילדים הופכים במהירות לקניינים כפייתיים בהשפעת הקפיטליזם החזירי.

האמביציות שלנו אינן שלנו, אלא של מי שחולם בלא מודע שלנו בלי רשותנו. אפילו יחסנו למיניות שלנו והפרקטיקות לסיפוקה הם פרי של התניה חברתית, כפי שמתארת בעמקות הפסיכולוגיה ההתייחסותית. הלא מודע שלנו, שפרויד גרם לנו להאמין שאנו נתיניו, מעוצב על ידי השפעות חברתיות. יחסנו הנצלני והרצחני לטבע ולבעלי חיים הוא פרי פועלם של סוחרים ערמומיים ומושחתים ששיבשו את מוחנו. הפרקים בספר העוסקים ביחסנו לכאב, למחלה ולהזדקנות מאלפים במיוחד.

מיינדפולנס — ההתמקדות המודעת בפעולותינו, במחשבותינו ואפילו בחפצים — מייצרת בתודעתנו ריקות, כלומר השתחררות מחוויית העצמי שבה אנו מורגלים. תחת העצמי מפציע הריק. ריק זה הוא השער לחוכמה העליונה, לקדוש ולאלוהי. כפי שכותב פולדר, קודש הקודשים שאליו נכנס הכוהן הגדול ביום הכיפורים הוא חדר ריק. הסימנית של ריק ביפנית — המא — היא שער פתוח וריק, שדרכו נראה מאור שמימי. מכל מקום, אפילו שטיפת כלים בתודעה ממוקדת, קשובה, יכולה ליצור את הריקות מהעצמי ולחולל התקרבות אל החוכמה ואל הקדוש.

הפרקים העוסקים ביהדות הם מהמעמיקים בספר. פולדר מציע מבט בודהיסטי ביהדות. כך, למשל, השבת נראית לו כ"מחוות כבוד לריקות, אותו מצע יציב ובסיסי של ההוויה, שממנו נוצר העולם ושאליו גם ישוב". איסור היצירה בשבת מזכיר לנו, לדידו, עצמי שעצר מחוויות היומיום ועבר אל דממה דקה המעוררת נשמה יתרה — "משמעות המילה 'שבת' היא לעצור, לשהות להשתקע. היא קרובה למונח הבודהיסטי 'סמאהדי', שפירושו הבאת התודעה לעצירה, השקטָה ושהייה נטולת הסחות במצב זה" (עמוד 81). השבת, סבור פולדר, יכולה להיות יום של מודעות קשובה. הפרקטיקות המדיטטיביות של הבודהיזם עשויות לאפשר ליהודי להבין מחדש, בהעמקה, את משמעותה של הזהות היהודית, מעבר לקיום מצוות אוטומטי ונפחד. הן גם עשויות לאפשר ליהודי ראייה חדשה של האלוהות ברוח קבלית כריקות אינסופית, אין־אין־סוף, או כישות החומקת מכל הגדרה ומילה, "אהיה אשר אהיה", או כישות של אהבה אינסופית, המצווה על אהבה לזולת בלבד, כפי שמלמד "ספר הזוהר".

בעיון המרתק של פולדר בספר יונה יש נימה ביוגרפית, שכן יונה הוא שמו העברי. ירידתו של יונה אל הים ואל בטן הלווייתן, כותב פולדר, היא ירידה אל רחם קוסמי. בבטן הלווייתן יונה "השיל מעליו את אישיותו, ואת סיפור חייו" (עמוד 158), והוא נולד מחדש חופשי מהעצמי שמנע ממנו למלא אחר שליחותו הרוחנית. אחריתו של הסיפור היא התעוררות גדולה של חמלה ביונה. אחרי שהתולעת הורגת את הקיקיון, יונה חווה את גודל פגיעותו פעם נוספת ומגיע לחמלה כלפי פגיעותו של הזולת, מעבר לתיוגים המבחינים בין טובים לרעים.

כאמור בתחילת הרשימה, הדרך לתיקון הנפש ולהבאתה לכלל חירות וערות תלויה בהכרח גם בהתנהלות האתית — רגישות מוסרית היא תנאי להתפתחות רוחנית בה במידה שהיא תוצאה שלה. פולדר מביא את פרשנותו של המורה הזן בודהיסטי הנודע טיך נהאט האן לחמשת עקרונות המוסר הבודהיסטיים. העיקרון הראשון בין החמישה הוא זה: "בהיותי ער לסבל הנגרם בשל הרס חיים, אני מתחייב לטפח חמלה וללמוד דרכים להגן על החיים של אנשים, בעלי חיים, צמחים ומחצבים. מנוי וגמור אתי לא להרוג, לא להניח לאחרים להרוג ולא לתמוך בכל הרג בעולם, לא במחשבותי ולא באורח חיי" (עמוד 39). מומלץ להכיר גם את העקרונות האחרים.

הפרק האחרון בספר מביא שיחה מאלפת של פולדר ועמיר פריימן על יחסי מורה ותלמיד. פריימן התנסה בכמה וכמה מורים מאסכולות שונות וכעת, דומני, הוא עצמו מורה רוחני. פולדר מדבר על תפקיד המורה בצניעות ומתוך העמדה של הדיסציפלינה שלו, הקובעת שאין להתבצר בפרסונה, בזהות מגובשת מדי, המעכבת את הזרימה הנפשית ואת היצירתיות של התודעה.

ודאי שזהות המותנית מלכתחילה על ידי תלמידים, הממלאים תפקיד של מראות, היא פתח לטעויות ולאשליות. כדבריו של פולדר, מסורת התרוודה שבתוכה הוא פועל מתמקדת בלימוד ולא במורה, ואינה מעודדת את המורה להפוך לגורו נערץ. עם זאת, משתמע מדבריו מה שאומרים המורים הזן בודהיסטים, שעיקר ההוראה אינה במילים, שתמיד מסתירות ומגלות במידה שווה, אלא בעצם נוכחותו של המורה. לתלמידיו הוא ממליץ "ללמוד ממורים רבים" (עמוד 213), כדי לא לשבש את עצמאותם המחשבתית והקיומית.

ספרו של פולדר כתוב בצלילות רבה וברציונליות מחודדת. כמין השלמה הוא מביא בסיומם של כמה וכמה פרקים שירים יפים ומרטיטים מאוד מפרי עטו, התורמים לדבריו את הרגש והמורכבות שרק השירה מסוגלת להם. שורות השיר האלה חותמות את הספר: "זוהי הדממה שבה נעלמו המילים / שכן התיאורים חדלו למלא את תפקידם. / אנו הדממה והיא אנחנו. / האם עכשיו אתה זוכר?" (עמוד 208).

ספרו של פולדר מעורר אצל קורא כמוני הכרת תודה עמוקה. גם העורך מולי גלזר, שתרם לבהירותו המיוחדת של הספר, כלול בתודה הזאת. יש מי שימצאו בו ידע שחסרו, יש מי שיעורר בהם פולמוס ויש מי שיחולל בהם תמורה עמוקה וינחה אותם לצלול בעולמו. כל אחד יעשה בו שימוש לפי יכולתו הנפשית והרוחנית.

הספר נפתח בשורות המכשפות של ת"ס אליוט מתוך "ארבעה קוורטטים", בתרגומה של אסתר כספי. שורות אלו יכולות לשמש חתימה נאותה לרשימתי: "כדי להגיע למה שאינך יודע עליך ללכת בדרך אי הידיעה./ כדי שיהיה לך מה שאין לך עליך ללכת בדרך הוויתור./ כדי להגיע למה שאינך עליך ללכת בדרך שבה אינך,/ ומה שאינך יודע הוא הדבר היחיד שאתה יודע,/ ומה ששלך הוא מה שאינו שלך,/ והמקום בו הינך הוא המקום בו אינך".

http://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-1.3883681