מרגיש תמיד בבית | אריאל הורוביץ על הספר החדש 'ערות'

מרגיש תמיד בבית | אריאל הורוביץ

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ו אדר תשע"ז, 24.3.2017

סטיבן פולדר, מבכירי מורי המדיטציה בארץ, גדל בלונדון כיהודי אורתודוקסי, גילה בהודו את הבודהיזם, ומשם הגיע לארץ כדי להפיץ את תורות המזרח בחברה הישראלית. כשמאחוריו ארבעהֿ–עשר ספרים והקמת יישוב אקולוגי בגליל, רואה אור ספרו הראשון בעברית, המשמש כמבוא שימושי לבודהיזם. לדבריו, דווקא אנחנו, הישראלים, זקוקים לכך יותר מכול

בתחילת שנות השמונים, כשסטיבן פולדר הגיע לישראל, אמרו לו שהיה פעם בישראל אדם אחד שעסק בבודהיזם. "קראו לו בן גוריון", אומר פולדר בחיוך. "סיפרו לי שהוא נסע לבורמה ותרגל פרקטיקות בודהיסטיות. אבל חוץ מבן גוריון, הבודהיזם לא היה רווח כל כך בישראל באותן שנים".

פולדר, מבכירי מורי המדיטציה בארץ, מייסד עמותת "תובנה", מרכז מדיטציה ישראלי, נולד בבריטניה למשפחה יהודית–אורתודוקסית, למד ביולוגיה באוקספורד והתמחה בתחום הביולוגיה המולקולרית, אך עם הזמן התקרב למסורת הבודהיסטית, החל לעסוק ברפואה אלטרנטיבית וכתב ארבעה–עשר ספרים בתחום. כעת יוצא ספרו הראשון בעברית – "ערות בחיי היומיום" (הוצאת פרדס) – מעין מבוא שימושי לבודהיזם ולתרגול מדיטציה. הספר מציע דרכים מעשיות לתרגול ולחשיבה, ובמאמרים קצרים ונגישים מצליח לקרב את הקורא העברי אל התורות הרוחניות מן המזרח.

צילום: אנצ׳ו גוש־ג׳יני

הבשורה של הדהארמה

פולדר נולד בלונדון ב–1946, ומגיל צעיר נמשך לרוחניות. "כילד, תמיד היה לי רעב להבין את התמונה הגדולה יותר, למצוא משמעות", הוא אומר. "למרות שבחרתי לעסוק במדע, הרעב הזה לא הרפה ממני. עזבתי את העולם היהודי–אורתודוקסי בגיל 15, כי הרגשתי שהוא מגביל אותי. חשתי שהיהדות עוצרת אותי מלחקור בצורה חופשית ועמוקה יותר. הרגשתי שהדת היהודית קובעת לי איך אני צריך להתנהג, מה אני צריך לעשות – לאכול אוכל כשר, ללכת לבית הכנסת – וזה לא התאים לי. רק אחרי שבאתי לישראל התחלתי להעריך אלמנטים אחרים של העולם היהודי – המסורת של ספר איוב, היופי של השפה העברית, דברים שלא קשורים כל כך למצוות אלא למסורת היהודית. אבל אז כבר הייתי נטוע עמוק בתוך הבודהיזם".

איך התקרבת לבודהיזם?

"היה לי מזל. באמצע שנות השבעים ממשלת בריטניה שלחה אותי ללמד בהודו, ושם הייתה לי הזדמנות לפגוש את הרוחניות של המזרח ממש בכל פינת רחוב. נפגשתי עם מורים בודהיסטים, עם מאמינים. החוויה הזו פתחה לי כיוונים חדשים, והבנתי שאני מגלה כאן דרך שונה לגמרי מהדרך המערבית היהודית–נוצרית. נפתח פרק חדש בחיים שלי".

פרק נוסף בחייו של פולדר נפתח כשהיה בן 34, אז הגיע לישראל, בעקבות אשתו. "כשרק הגעתי לישראל, הרגשתי שזו מדינה דתית מאוד, צבאית מאוד. היה הרבה מתח סביב שני הקטבים האלה – הדת והצבא. אבל בהמשך התחלתי להבין שהמציאות כאן מורכבת יותר, והחלטתי להישאר. הרגשתי שיש לי משהו חשוב לעשות כאן – להביא לציבור הישראלי את בשורת הדהארמה, את התורות הבודהיסטיות".

קריאה בספרו החדש של פולדר מגלה בודהיזם שנראה מצד אחד פשוט מאוד ליישום, אך מצד שני כזה שדורש התמסרות ועבודה רצינית. אני שואל את פולדר על הכפילות הזו, של שיטה נגישה ועם זאת תובענית. "אני אכן חושב שהכוח של הבודהיזם נובע מכך שהוא מאוד פשוט", אומר פולדר. "הוא לא כרוך בקבלה של מערכת אמונית–תרבותית רחבה יותר, שזה הרבה יותר מסובך בעיניי. הבודהיזם מציע כלים שנצברו במשך כמה אלפי שנים לשימוש בתודעה של האדם ובכוח שלו כדי לשנות את עצמו. מעבר לכך, הבודהיזם מכיר בדינמיות של בני אדם. הלימוד כולל את ההבנה שהשינוי הוא אפשרי. ההבנה הזו קיימת לא רק בעולם הבודהיסטי, אלא גם בעולם הנוירולוגיה, למשל. בעבר הניחו שאדם לא יכול להשתנות. היום ההנחה הזו השתנתה, וגם הנוירולוגיה מכירה בגמישות של התאים שלנו. אני חושב שזה נכון גם לגבי הנפש. הטבע שלנו דינמי, הוא משתנה, וההבנה הזו עוזרת לנו להרגיש חופשיים יותר".

למצוא את הרגע

למרות שהשינוי אפשרי, הוא לא פתאומי. בספר אתה מדגיש את החשיבות של ההדרגתיות, העבודה בשלבים.

"נכון. אני נותן דוגמה בספר מתחום העבודה על הרגשות. נניח שאדם רוצה להתמודד עם העובדה שהוא עצבני. הוא יכול לומר: אני לא מסוגל בכלל לטפל בזה, זה חקוק בדנ"א שלי: בכל פעם שמישהו מרגיז אותי, זה כאילו שלוחצים על כפתור ואני מתפוצץ. אבל למעשה זה לא נכון. אם נשקיע עשרה אחוזים מהכוחות שלנו במודעות לכפתור הזה, במודעות לעצבים, לתגובות שלנו, לכאב – האוטומטיות של העצבים תקטן משמעותית. כך גם ברוחניות. אף אחד לא מבטיח לנו שאחרי תרגיל אחד נצליח כבר 'להתיידד' עם הנשגב, אבל זה קורה. לאט לאט אנחנו מתחילים לשמוע קול דממה דקה, ולהסתכל על עצמנו ועל החיים קצת אחרת.

"הבסיס לתהליך הזה הוא המוכנות וההתכוונות לראות את הדברים שעולים מתוכנו כמות שהם. צריך להבין משהו מאוד חשוב על המסורת הבודהיסטית: הבודהיזם לא מקבל את האמונה שדברים יהיו טובים יותר במקום אחר ובזמן אחר – בעתיד, בעולם הבא או בימות המשיח. בעיניי, האמונה הזו נובעת דווקא מהכאב ומהקושי. להפך: הדרך הבודהיסטית מעודדת אותנו להתבונן בחוויה שלנו כרגע, ושם אפשר למצוא הכול – את השחרור, את השינוי, את מי שאנחנו. אנחנו מתחילים עם מוכנות לעצור, להתבונן ולראות מה כואב לנו. זה יכול להיות באמצעות תרגול מדיטציה פורמלי, בבית או בקורסים למיניהם – הצורה שבה זה נעשה היא לא כל כך חשובה. מה שחשוב הוא בראש ובראשונה לעצור, להיות מוכן לפתוח את החלון ולהתבונן בכנות במה שעולה מתוכנו.

"אני אוהב לדמות את זה לקרחון ענק שנמצא במים. עשרה אחוזים מהקרחון נמצאים מעל המים, ואילו רוב רובו של הקרחון נמצא מתחת למים. כדי להבין מהם תשעים האחוזים שבתוכנו שאנחנו לא רואים, אנחנו צריכים להיכנס למים ולחשוף עוד ועוד. אני חושב שהכי קל להתחיל עם הגוף. יש דרכים מאוד פשוטות לגלות את הגוף. קודם כול להרגיש את הנשימה, להיות מודעים למיקום של כל אחד מהאברים. אנחנו הולכים שעות כל יום, ואנחנו לא שמים לב שאנחנו הולכים. אנחנו נושמים מיליוני נשימות בכל יום, ולא שמים לב שאנחנו נושמים. אנחנו נזכרים שיש לנו ראש רק כשיש לנו כאב ראש.

"מורה אחד אמר לי פעם שהוא נהג לשוחח עם האברים שלו, להרגיש איך כל אבר ממלא את תפקידו ונמצא במקומו. זה מקום טוב להתחיל בו. כל התרגולים האלה נועדו לפתור את הבעיה המרכזית, מבחינתי, והיא שאנחנו חיים על 'טייס אוטומטי'. כשמישהו אומר: 'אני לא יכול להשתנות', הקול שאומר את זה הוא הקול של הטייס האוטומטי. אפילו המסורת היהודית לא מקבלת את התפיסה הזו. אף אחד כמעט לא יטען שטוב לקיים מצוות כמו רובוט. המצוות נועדו לעורר אותך, להנכיח את א–לוהים בלב שלך. כך גם הפרקטיקות שאני מציע. הן מזמינות אותנו להתעורר".

אבל התזכורת הזו, המודעות לגוף – מה היא נותנת?

"היא מרחיבה את התודעה. היא מעניקה את התחושה שגייסתי את כל העצמי שלי בנקודת זמן מסוימת, במקום להיות כל הזמן במקום אחר. התזכורת הזו מביאה שקט בחיים, יציבות, היא מגרשת את הפחד ואת הכעס, משום שלמעשה היא מחזירה אותנו הביתה. הרבה אנשים מרגישים שהחיים שלהם הם מאבק. הם קמים בבוקר וכל היום מצויים במריבות ובצעקות, חווים לחצים. המודעות לגוף שלנו, היכולת לעצור, מספקות עבורנו דרך לחזור הביתה ולראות את עצמנו בצורה אחרת. כל זה אפשרי רק באמצעות חיבור לעצמנו".

שאלת האיך ולא המה

בספרו מצטט פולדר את המורה הרוחני כריסטופר טיטמוס, ששאל פעם: "אם ישאלו אותנו על ערש דווי אילו חרטות יש לנו, האם מישהו יגיד: 'חבל שלא ביליתי יותר שעות במשרד'?". דרכו הרוחנית של פולדר לא מציבה חיץ בין חיי היומיום לבין הפרקטיקות הבודהיסטיות: הוא מבקש למוטט את הדיכוטומיה בין השניים. "אנחנו מבלים כל כך הרבה מהזמן שלנו בעבודה, וחבל מאוד אם העבודה תהיה עבורנו רק שדה של ייסורים, בעיות, ריבים ותסכול", אומר פולדר. "חיי העבודה חשובים מאוד, ולו רק בגלל שאנחנו נמצאים בעבודה כל כך הרבה. אני חושב שצריך לשנות את ההסתכלות ביחס לעבודה: במקום לשאול – איזו עבודה אני עושה? לשאול: מה העבודה עושה לי? אילו איכויות העבודה מעניקה לי?

"אפשר להרוויח הרבה דברים מעבודה: כסף, מעמד חברתי, מעורבות בחברה, תשומת לב. אבל ברגע שאנחנו מוכנים לשאול מה האיכויות שאנחנו מביאים לעבודה, ומה האיכויות שהעבודה נותנת לנו, אנחנו נמצאים בסיפור אחר לגמרי. מי שמביא לעבודה שלו יצירתיות, נדיבות ועזרה לזולת ימצא שהעבודה שלו טובה יותר. אם, לעומת זאת, אדם מגלה שהעבודה שלו לא מאפשרת לו להתפתח כאדם, לפתח איכויות של הבנה ונדיבות, אני חושב שכדאי לו לשאול ברצינות האם הוא לא מקריב יותר מדי מעצמו, מהנשמה שלו, בשביל העבודה הזו. אם כל העיסוק שלנו סביב העבודה הוא מין אובססיה של כמה אנחנו מרוויחים, אולי זה לא המקום הנכון לעבוד בו".

אחד ממושגי המפתח שפולדר משתמש בהם הוא "מיינדפולנס" (mindfulness), מילה שניתן לתרגם כ"תשומת לב" או "קשב", והוא מחיל אותה גם על עולם העבודה. "תשומת לב יכולה לעזור בשינוי האווירה הרעילה בעבודה, בהפחתת הכעס, הלחץ, חוסר הנדיבות. התודעה שלנו יכולה לשנות את הסיטואציה, ולהציל אותנו מלטבוע בכוחות הרעים האלה. אני מכיר בכך שלפעמים אדם נקלע למקצוע או לתחום מסוים, והוא לא יכול פשוט לעזוב אותו, אבל הוא כן יכול להפחית, להגביל, לצמצם. השאלה היא לא במה אתה עוסק, אלא איך אתה עוסק.

"הרבה פעמים מגיעים חיילים לסדנאות המדיטציה שלנו, ולא פעם הם שואלים אותי: יש יסוד אלים בלהיות חייל; אולי, לאור התפיסות הבודהיסטיות על הפגיעה באחר, עלינו לעזוב את הצבא? התשובה שלי אליהם היא אותה תשובה שאני נותן בתחום העבודה: אם אתה יכול להיות חייל נדיב, אכפתי, שמונע אכזריות והתעללות – אין מניעה שתמשיך להיות חייל ותעסוק בפרקטיקות בודהיסטיות. אבל אם אתה אכזר ורשע, כדאי לך לעזוב. השאלה היא איזה מין חייל אתה, ולא האם אתה חייל".

מועקה ישראלית

עמותת "תובנה" שהקים פולדר מקיימת סדנאות מדיטציה, קורסים ותרגולים, שבהם משתתפים אלפי ישראלים מדי שנה. בעשורים האחרונים הפכה ישראל למוקד שוקק של עשייה בודהיסטית: פולדר מציין שמדינת ישראל היא אחת המדינות הפעילות ביותר בתחום. "אני לא חושב שיש מדינה בעולם המערבי שיש בה כל כך הרבה אנשים שמשתמשים בוויפסנה ובפרקטיקות בודהיסטיות אחרות ביחס לאוכלוסייה", הוא אומר. "מדובר באלפי אנשים. אני חושב שאחת הסיבות לפופולריות של הבודהיזם בישראל היא חוסר הנחת שאנשים רבים חשים לנוכח המצב בישראל.

"הסכסוך הישראלי–פלשתיני יוצר אצלם מועקה, רצון להשתחרר, והם מגיעים לבודהיזם. אדם שגר על חוף הים בקליפורניה לא בהכרח יגיע לבודהיזם, כי המצוקה פחות קיומית אצלו. אם אין סבל בחיים שלך, אין סיבה שתרצה להתבונן לעומק בעצמך. אבל החיים בישראל קשים, ומטבע הדברים יש משיכה לבודהיזם.

"אבל הפופולריות של הבודהיזם בישראל קשורה בעיניי גם לאופי של המסורת היהודית. היהדות מעודדת חקירה ויציאה מחוץ לקופסה, ולא בכדי חלק גדול מהמורים הבודהיסטים במערב הם ממוצא יהודי. בשלושים השנים האחרונות ראיתי שינויים גדולים בישראל, והמשיכה אל הבודהיזם רק הולכת וגדלה. המצב בישראל הוא קוטבי: יש הרבה אנשים שחיים את הסכסוך כל הזמן, ומנגד – יש אנשים שרוצים לברוח מזה ולחפש שלווה. אני נמצא כאן בשבילם. אני חש שהתפקיד שלי הוא להיות מעין מנהיג או סבא של ההתעוררות החדשה הזו, ולעזור לאנשים האלה למצוא הקלה, שמחה ומימוש רוחני. זה עושה אותי מאושר".

אתה כאן כבר למעלה משלושים שנה. איך אתה רואה את החברה הישראלית?

"אני מאוד נהנה בישראל. התרבות ישראלית היא דינמית, יצירתית ופתוחה, וזה מוצא חן בעיניי. בעבר לימדתי בעמק הסיליקון בקליפורניה, ושם אנשים שרצו לספר לי על הבעיות האישיות שלהם היו לוקחים אותי הצדה, למקום סודי, מדברים בלחש וחושפים בפניי שיש להם סבל בחיים. בישראל, לעומת זאת, הכול גלוי. אני מתחיל סדנה, ואנשים אומרים לי מיד, מול כולם: 'יש לי תקופה קשה, מה אתה מציע'. אני אוהב את הישירות הזו.

"מצד שני, אני מרגיש שיש בישראל גם משהו שעדיין סוחב את הפחדים של הגלות איתו, דור אחרי דור. אני אומר את זה לצד ההערכה לחברה הישראלית, לעושר שלה וליצירתיות שלה. אבל יש מין תחושה של כולם נגדנו, שיש אויבים בכל מקום. יש חרדה עמוקה שמגבילה את האפשרויות של החיים כאן. עצוב לי שאחרי מאה שנות סכסוך בארץ הזו, לא הצלחנו לעשות שלום עם שכנינו. אי אפשר לשמר קונפליקט כזה לאורך זמן. משהו יצטרך להשתנות.

"אני לא עוסק בענייני פוליטיקה במהלך התרגולים, כי הרבה יותר חשוב לי שאנשים יגלו את הפנימיות שלהם, יפתחו את הלב הטוב שלהם, ויגיעו למסקנות שלהם בעצמם. אני לא מנסה לומר להם מה לעשות. אבל אני כן רואה קשר בין התפיסות הבודהיסטיות לבין המצב בישראל, במובן הזה שאם נפתח את התודעה שלנו, את הלב והעיניים שלנו, נהיה חייבים כמעט לראות את האחר באופן עמוק יותר, ואם נראה אותו כך, לא נוכל עוד לקרוא לו אוטומטית 'אויב'. הבודהיזם ידגיש את האמפתיה, את ההקשבה, את היכולת לראות את האחר ולהבין את חייו, ומשם למצוא פתרון לעולם טוב יותר".

הזכרת שיחות שיש לך עם אנשים שבאים לסדנאות. אתה רואה בעצמך סוג של גורו, מורה רוחני?

"אני מורה, אבל אני לא מצפה שיתייחסו אליי כגורו. אני מצפה שהתלמידים שלי יאתגרו אותי, או ילכו למורים אחרים אם הם לא מרוצים. גם הבודהה, להבדיל, אף פעם לא אמר שהוא יהיה המורה היחיד, וחשוב לי מאוד שלאנשים יהיה החופש לחקור ולהתבונן. אין ספק שדמותו של המורה יכולה להפוך למוקד של חיכוך פנימי אצל התלמיד, וזו בעיה. מוקד אחר של חיכוך שאני רואה בסדנאות הוא הלחץ התמידי להשיג תוצאות, למדוד את ההצלחה בתחום הרוחני. זו מין 'חומרנות רוחנית' – מתח של 'האם הצלחתי להגיע ליעד הרוחני שלי', 'האם אני מתקדם', וכן הלאה. הצורך הזה למדוד כל הזמן נובע פעמים רבות מכאב, מהחרדה שאתה לא טוב מספיק. למעשה, זהו המשך של אותו כאב שהביא את האדם לתרגל מדיטציה מלכתחילה. מדידה, שיפוט והשוואה לאחר מגבירים את הכאב בתהליך הרוחני. הבודהה יאמר שאפשר להשיג את הקדושה כאן ועכשיו, ולכן צריך להרפות ולהפסיק את המרדף".

קרבה אל היהדות

כאמור, פולדר עזב את העולם הדתי בגיל 15. בישראל הוא מלמד בעיקר יהודים, והמפגש איתם הביא אותו לעסוק בשאלת היחסים בין יהדות ובודהיזם. "יכול להיות קונפליקט בין שתי הדתות הללו, אבל זה תלוי איך מסתכלים עליהן", הוא אומר. "אני כשלעצמי לא רואה הבדלים מהותיים בין השתיים. כמובן שהן מסתכלות בצורה שונה על המציאות, ויש להן מטרות שונות, אבל אין מניעה שאדם יהודי–דתי יתרגל פרקטיקות בודהיסטיות. אני אוהב לדמות את היהדות והבודהיזם לשתי דתות שנמצאות בתחתית ההר, ושואפות להגיע למעלה. הן רחוקות מאוד אחת מהשנייה, אבל ככל שעולים בהר הן מתקרבות, והן נפגשות בפסגת ההר.

"ככל שהדברים גבוהים יותר, כך מוצאים פחות סתירות. בפועל, מגיעים לריטריטים שלנו לא מעט דתיים אורתודוקסים, והסביבה שלנו מאוד נגישה להם: אין לנו דימויים בודהיסטיים על הקירות, אין כאן בעיות של שבת וכשרות, ויש לנו המון כבוד והערכה אליהם. גם הם, מצדם, לא רואים בעיה בשילוב בין העולמות הללו. שוב, אני חושב שזה בגלל שהם מסתכלים על פסגת ההר, על המטרה הסופית, ולא על התחתית.

"באופן כללי, הסתירה החמורה יותר בין יהדות ובודהיזם קשורה למסורת הטיבטית של הבודהיזם. אבל הדהארמה והבודהיזם שהגיעו למערב למעשה מופשטות ממטען תרבותי–דתי. הבודהיזם הגיע למערב כפרקטיקה פשוטה של שחרור רוחני, ולכן הוא לא מאיים על דתות אחרות".

פולדר הוא ממייסדי כליל, יישוב קהילתי בגליל המערבי שמוגדר כיישוב אקולוגי. הוא מתגורר בכליל עד היום, מגדל את האוכל שלו בעצמו, מתגאה ביחסי החברות ביישוב ובשכנות הטובה עם היישובים הסמוכים, ומגדיר את כליל כ"אחת הסיבות שבגללן אני כאן". לדבריו, "העיקרון של אקולוגיה קשור לא רק לאדמה, אלא גם לאנשים. אנחנו דואגים אחד לשני, ודואגים לטבע. זה מקום ששמח לחיות בו".

יש לפעמים תחושה שכליל הוא בועה מסוימת בתוך המרחב הישראלי?

"ייתכן. אני מודה שאני לא מרגיש ישראלי, אבל אני גם לא מרגיש הזדהות עם אף תרבות אחרת. אני מרגיש שאני משוחרר מהקודים התרבותיים של חברות כאלה ואחרות, וזה מעניק לי חופש. אני שמח להיות בישראל, ואני שמח להיות גם בהודו ובבריטניה. אני לא מרגיש זר, אני מרגיש שייך. יש אמרה בודהיסטית: 'האדם הבור מחפש תמיד אחר ביתו; האדם המוער מוצא בית בכל מקום". אני מרגיש בבית בכל מקום – בתל אביב, בכליל ובהודו. אני לא מרגיש שאין לי בית, אלא שכל מקום הוא הבית. אדם יכול להרגיש שהוא בגלות גם בתוך הבית הפרטי שלו, והוא יכול לחוש נגאל כשסביבו מאות אנשים. אני מרגיש בבית בכליל כמו שאני מרגיש בבית במשכנות עוני בהודו, עם העיניים של האנשים והצחוק שמסביב. זו עובדה".