מתי פעולה אינה פעולה?
סטיבן פולדר
אני מצטער, קוראים יקרים, אך תיאלצו לחכות לסוף הקטע כדי לקבל תשובה. העובדה היא שאנו פועלים, עושים, מרגע שאנו קמים בבוקר עד רגע לכתנו לישון. אפילו בעת מנוחה אנו עושים משהו, והוא- לנוח ולהתאושש ( (recoverמהפעולה, ואפילו חלומותינו עשויים להיראות עסוקים ואינטנסיביים עד מאוד, רק שהגוף אינו מעורב בכך. קשה מאוד לדמיין איך זה רק להיות, מבלי לעשות. אולי נצטרך לדמיין חיים שאינם אנושיים, למשל חתול שיכול לשבת בשקט בכורסא כל היום, או עץ זית שצומח בהדרת כבוד שקטה מאה שנה. אנו יכולים בכנות לומר שאנו "human doings" ולא "human beings".
אחת התגליות החשובות של חיים רוחניים היא הערכה מחודשת מה זה אומר לפעול. פעולה כאן משמעה כמעט כל דבר שאנו עושים באופן מכוון, כולל דיבור, תנועה, עבודה וכדומה. מהדחת הכלים ועד הדלקת המחשב. באופן רגיל אנו פועלים מכיוון שאנו רוצים דבר מה, רוצים לשנות משהו, להשיג משהו, להגיע למקום כלשהו, להשיג מטרה, להרוויח משהו וכדומה. אם אנו יותר מדיי תובעניים או לחוצים (intense) ביחס למטרות אלה, אנו משרים על עצמנו ועל הסובבים אותנו לחץ (stress and pressure), ולכך יש תוצאות פתולוגיות על בריאות הגוף והנפש. אך אפילו אם אנו פועלים ללא כל לחץ שהוא, בדרך כלל אנו מזוהים לחלוטין עם המטרות שאנו מעונינים להשיג באמצעות היותנו עסוקים בכך, וככאלה אנו חשים עבדים למטרותינו, לכוונותינו, ושמשהו חסר בחיינו.
כמובן, מטרות, כיוונים וכוונות בחיינו חשובים. יש צורך בתבונה רבה בתמרון בין אתגרי החיים בעזרת פעולות שהן בריאות (wholesome), מועילות לעצמנו ולאחרים, שאינן מזיקות לנו או לאחרים, שהן רגישות מבחינה מוסרית, שהן כאם המאכילה את ילדיה. (אנו) דנו בכך בעבר בהקשר של קרמה, אלה הם סוגי הזרעים שאנו זורעים בחיינו שסביר שיניבו פירות בעלי אופי דומה. עם זאת, כאן אני מדבר על דבר מה שונה במקצת. והדבר הוא אופיה ואיכותה של הפעולה, ולא רק מטרתה ותוצאותיה. דוגמה מפורסמת של סוגיית איכותה של הפעולה היא כשמשה הכה בסלע על מנת לשאוב ממנו מים, במקום לדבר אל הסלע. הוא הפגין בפעולה בוסריות/ גסות (crudity), חוסר אמון, שהובילו לתוצאה כאובה ביותר מצדו- מותו מחוץ לארץ ישראל.
ישנו סוד גדול באיזון בין אמצעים למטרות, כלומר- הדרך בה אנו עושים דברים ומה שאנו עושים. אם אנו עסוקים באופן אובססיבי במטרות, הפעולה מלאת לחץ, הפרדה/ התנגשות/ שחיקה? (friction), דחק (stress), תשישות וכדומה. אין התאמה בין מעשינו למילותינו ? (we do not walk our talk). אם אנו עסוקים באופן אובססיבי באמצעים, אנו הולכים, אך לשום מקום, אנו אבודים ותועים ללא מטרה. אמצעים ומטרות משקפים (reflect and mirror) זה את זה. למעשה איננו צריכים להפריד ביניהם. אם אנו מקדישים תשומת לב לאמצעים וגם למטרות, הפעולות מתמלאות ביותר הרמוניה ומניבות פירות טובים יותר. דוגמה לכך היא עשיית שלום, שבה לעתים כה קרובות זה כה חסר. אם אנו מדברים על שלום בזמן שאנו מטילים פצצות/ מפוצצים, שלום אמיתי נראה בלתי אפשרי. אם אנו שלווים (peaceful), נוקטים צעדים אמיתיים להבראה ותיקון של המצב, מבססים אמון באמצעות פעולות בשטח וכן מבססים את השלום כמטרה, כל הדלתות לשלום נפתחות. זהו "השלום בכל צעד", כפי שמורה הזן טיך נאהת האן כותב. עד כמה אנו זקוקים לכך במזרח התיכון!
מוזיקאים טובים, מתרגלי טאי צ'י ואומנויות לחימה, אתלטים וספורטאים, מגלים כולם בהדרגה סוד זה של הכוח המשתחרר כשאנו מניחים להיאחזות במטרות, מבלי לאבד כיוון, וכאשר אמצעים ומטרות הם באיזון. זה התפרסם בספר "זן ואומנות הקשת". ברגע של ירייה מאוזנת באופן מושלם, הדרך והמטרה מופיעות יחד ברגע של הוויה טהורה, או זרימה ושחרור. מורים בשיטת אלכסנדר משתמשים בשיטה דומה בהדרכת הגוף ללמוד מחדש פעולות שמרפאות במקום לגרום לנזק מבני לגוף. הם מדברים על תנועה שבאה מהמקור שלה במקום "השגת מטרה"- הניסיון להגיע למקום כלשהו.
כשאנו מתבוננים בפעולותינו בתשומת לב (carefully), מנקודת מבט רוחנית, אנו מגלים דבר די מרתיע/ מפחיד/ מדהים (startling). שאנו לעולם לא מגיעים לשום מקום בכל פעולה שאנו עושים. זה פשוט בלתי אפשרי, אשליה, הרגל של המיינד/ השכל החושב שהוא תמיד רץ למקום אחר, לברוח ממה שישנו אל מה שאיננו. כשזה נראה בבהירות, המציאות היא שאנו לעולם מגיעים ולא כל הזמן הולכים. שוב ושוב אנו מגיעים לרגע ההווה המפתיע הזה שנפתח ומתגלגל (unfolds) לפנינו כשטיח אדום. אין עוד מקום שאנו יכולים להיות בו חוץ מהרגע הזה שבו פעולותינו מתרחשות, בין אם אנו מודעים לכך ובין אם לאו. ואם המיינד שלנו מלא בתוכניות לעתיד, כוונות ומטרות, אנו פשוט לא מבחינים באמת המישירה אלינו מבט. אנו יכולים לחיות רק בהווה, ולא משנה אילו טירות חול/ מגדלים באוויר (sandcastles) המיינד שלנו בונה במקום אחר. כפי שהמשורר ט.ס. אליוט אמר: " לא נחדל מחיפוש וחקירה, וסוף החיפוש יהיה להגיע למקום בו התחלנו ולדעת את המקום בפעם הראשונה."
שאלתי פעם את דודתי, שהגיעה לגיל 93 ערנית וחיונית (at the sprightly age of 93), איך היא מסבירה את זקנתה הבשלה. ""פשוט מאוד", היא ענתה, "אני מתרגלת התמחות בחוסר פעילות/ בהימנעות מפעילות" (I practice masterful inactivity).
כשאנו מודעים לכך, פעולות נהיות לא-פעולות. כפי שהמורה הטיבטי ניושול קנפו רינפוצ'ה כותב: ""פעולות הן אינסופיות, כאדוות בנחל. הן נגמרות רק כשאנו מניחים להן. כל הפעילויות הן כמשחקים שילדים משחקים. כטירות העשויות מחול. התבוננו בהן בעונג (delight) ובשלוות נפש (equanimity), כסבים המשגיחים על ילדיהם, או כרועה הנח על גבעה מכוסת עשב ומשגיח על עדרו המלחך באחו.
אז האם כל זה קשור אלינו כשאנו יושבים מול המחשב, עונים לטלפון, תופסים אוטובוס, מרפאים לקוח, קוראים מילים אלה ברגע זה או בכל אחת מפעילויות היומיום האחרות שלנו? בהחלט כן, מכיוון שהאמת של "לא-פעולה" ("non action") פורצת/ בוקעת/ מפציעה (breaks through) וגורמת לנו לחוש מלאי עליצות וחופשיים כשאנו מבחינים בה. זה קורה כשאנו יותר משחקיים ופחות מכווני מטרה. זה קורה כשאנו נרגעים באופן עמוק באמצע הפעילות ומגלים שאנו מסתגלים בקלות לכל מה שקורה בדרכנו- אנו הולכים עם הזרם. זה קורה כשלפעמים אנו מרגישים שהכל בסדר גמור. זה קורה לנו, כלומר, פעולה הופכת ל"לא פעולה", כשאנו מרגישים שהיא פשוט קורה. מתרחשת בעצמה. ברגעים נפלאים אלה אנו מרגישים שאנו לא רק חיים, אלא שמשהו חי דרכנו/ אותנו ( we are "being lived").
(תרגום: ענבל בלס)