אחדות: כמושג או כחוויה
מאת סטיבן פולדר
בתהילים קל"ג נאמר: "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד". תחושת האחדות היא אחת החוויות העצומות והנפלאות ביותר שאנו יכולים לחוות. היא מוגבלת על-פי רוב לרגעים בודדים ונחווית רק במצבים מיוחדים, כמו רגע של יחד שלם ושל אינטימיות עם האדם שאנו אוהבים...כמו רגע עוצר נשימה של אחדות על פסגתו של הר, או של צלילה מתחת לגלי הים. רגעים אלה של אחדות נחווים רק במידה שאינם מלווים בפחד או בחוסר ביטחון.
למשל, אנחנו עשויים לחוות רגש של אחדות בקבוצה "שלנו", או באומה "שלנו", או באמונה "שלנו", כל עוד ה"אחרים" נשמרים במרחק בטוח מאתנו. זו אשליה של אחדות, התלויה בתנאים או בגבולות שאנחנו מציבים. מדובר כאן בתחושה של נוחות יותר מאשר בתחושה של אחדות. אבל, תארו לכם איך הייתם מרגישים אם רגעים אלה היו מתרחבים והופכים לחלק מחיי היומיום שלכם. תארו לכם איך הייתם מרגישים אם תחושת האחדות הזאת לא היתה נחווית רק כלפי מעטים נבחרים אלא כלפי כל החיים? אם המלה "אחים" שבתהילים, היתה כוללת את כל היצורים החיים שאנו דרים אתם בצוותא וחולקים אתם את החיים בעולם הזה? תארו לכם אם תחושת האחדות לא היתה מופנית רק אל כל החיים, אלא אף אל המקור והתשתית של החיים עצמם, כלומר, אל תחושת הקדוש והאלוהי שמחזיקה אותנו כולנו.
תחושת האחדות היא תחושה נפלאה. נשאלת השאלה: מדוע היא מופיעה רק לעתים, מדוע היא כה תלויה בתנאים מסוימים? הסיבה לכך היא שהתחושה הדומיננטית בהכרתנו היא זו של נפרדות, של היותנו כלואים באגו או בעצמי בודד ומרוכז בעצמו, שמתוכו אנו מביטים אל העולם.
זהו המצב האנושי, המתחיל פחות או יותר עם הלידה. אנחנו נולדים כחלק בלתי נפרד של העולם, ובהדרגה לומדים לשרוד בו על ידי התקיימות כעצמי נפרד, כזהות נפרדת, עסוקים מאוד בדאגה לעצמנו.
חוויות של אחדות, כמו בזמן התאהבות, מופיעות כהתפרצויות חזקות, או כזיכרון של איך דברים יכולים להיות בלא הנפרדות הזאת. הן רובן ככולן נפלאות, לעתים עד כדי אקסטאזה, בשל שחרור הגבולות, הפלת המחיצות של הכלא האישי שממנו אנחנו מנהלים את חיינו.
אני זוכר כמה רגעים עדינים של אחדות בזמן שיחות השלום והסדנאות שנערכו בין ישראלים לפלסטינים. רגעים שהיה בהם חיבור שקט בין הלבבות ומבט אוהב בעיניים. רגעים של שמחה שהתעוררה בשל תחושת היחד שנחוותה על-ידי אנשים שבדרך כלל ובאופן מאוד טראגי חיים בנפרדות. ברגעים אלה אפשר היה לחוש את תחושת ה"שבת אחים גם יחד".
אנו חווים את החוויות האלה לעתים כל כך נדירות וכמהים אליהן כל כך, עד שזה לא מפליא, שאנחנו נושאים אותן בעקביות במחשבותינו ובלבנו. זוהי כמיהה עמוקה לשלמות או ל"היות אחד" (one-ness). המתועלת למחשבות, לפילוסופיה, לאמנות, לטקסים, להערצה פולחנית וכו'.
אולם, עלינו להיות מאוד מודעים לכך שהחוויה של אחדות אינה זהה לחשיבה על אודותיה. כאשר אנו חושבים, או מדברים על ה"אחד", או על "היות-אחד", או על אחדות, אפשר לחוש שיש כאן אמת אולטימטיבית, הגם שלעיתים קרובות קשה לאחוז בה, אבל זה עדיין נמצא בתחום המושגי. מורים רוחניים יכולים לדבר על כך מבוקר עד ערב, אך זה לעולם לא יוכל לעבור כחוויה לתלמידים המאזינים.
אני זוכר את סוואמי שייאמז (Shyams ) בהימלאיה מדבר אל בתי בת ה-11 על אחדות. בתי אז פנתה אליו ואמרה: "איך לעזאזל יכול המסמר הזה להיות אחד עם לוח העץ שבו הוא נעוץ. הם שניים!?"
כמושג, זה משהו שקיים בתודעתנו, או שאנחנו יוצרים אותו. במלים אחרות, יש "אנחנו" ויש מושג של אחדות. שני דברים. דואליות. וכך האחדות נעלמת. יתר על כן, אנחנו איכשהו נוטים לחשוב שכמושג, האחדות היא נחלתנו. קשה להימנע מכך. רבים חושבים על אחדות כאילו היא שייכת להם, אף שהם חיים על-פי-רוב בדרך ההפוכה מכך.
מחקר שנערך לאחרונה על-ידי חוקר ישראלי בקרב משתתפים באירוע רוחני, "ניו אייג'י", מצא שהאנשים שם היו עסוקים בלבדוק מי מהם שייך לקבוצה "הנחשבת", ומי אינו שייך לה, מי "בפנים" ומי "בחוץ", לפחות כמו אנשים שאינם משתתפים באירועים מסוג זה.
דוגמה בעלת עוצמה שממחישה את הניגוד שבין מושג לחוויה, היא ההצהרה הראשונית של אחדות באמונה היהודית: "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד". רוב היהודים מדגישים: "אדוני אחד", כהצהרת מפתח של האמונה באחדות. אבל זה מסמן בעלות ("אלוהינו"). המשמעות היא, שאלוהים הוא אחד, ושאנחנו נפרדים. אנחנו קובעים זאת כעובדה. הדרך לחוות את האחדות לא תתייחס למלה "אחד" או למלה "אלוהים" כאל המלה הכי חשובה במשפט, אלא ל"שמע!", "התעורר!" "הקשב!". על-ידי התעוררות, המזמינה לנוכחות עמוקה בכל רגע ורגע של חיינו בעולם, אנו מתרגלים אחדות. אנחנו פוגשים את האלוהי, הכולל הן אותנו והן את העולם.
אז איך נוכל אפוא לחתור לחוויה אמיתית ולהבנה מלאה של אחדות? יש כמובן דרכים רבות שאנשים פיתחו כדי לממש את תחושת השייכות והאינטימיות שלהם עם השלם - ריקוד, תפילה, מוזיקה, יוגה, מדיטציה ועוד אלפי דרכים נוספות לפתוח את הלב אל העולם. יוגה, למשל, משמעותה חיבור או אחדות בסנסקריט. יש דרשות לא-דואליות, כמו "אדוואיטה" או "ודאנטה", שבהן אין חיפוש אחר אחדות כדבר שנמצא "שם". יש צלילה לתוך הדבר עצמו כאן ועכשיו. אבל בכל הדרכים הללו עלינו להיות רציניים ומחויבים לדרך. תפילה, למשל, היא הדרך הכי שגורה, אבל על פי רוב, היא רחוקה ממצב של אחדות. אנחנו מתפללים למישהו אחר (אל או קדוש), כדי להשיג איזו תועלת לעצמנו או לקבוצת ההשתייכות שלנו. רק אם התפילה היא אינטנסיבית במידה כזאת שאנחנו ספוגים בה ומשוחררים מגבולותינו, היא תוביל אותנו לאחדות.
במדיטציה, אחת הדרכים הטובות ביותר לחוש אחדות היא לשים לב בפשטות למה שמגיע אלינו דרך החושים. אם נהיה נוכחים באופן רצוף, נהפוך יותר ויותר למשתתפים ופחות לצופים, ובהדרגה נוכל להרחיב את יכולתנו להתנסות בחוויה מתמשכת שהעולם ואנחנו חד המה.
מה שנוטה להתרחש הוא, שבהתחלה אנחנו חשים את כאב הנפרדות שלנו (אנחנו מהם; אנחנו מעצמנו; אנחנו מהעולם; אנחנו מאלוהים). זה נראה רחוק מאוד מאחדות, אבל זה למעשה הצעד הראשון. לפני שנוכל לצאת מהכלא, עלינו להבחין בכך שאנחנו שרויים בו, ואז לראות את הקירות שלו...ואז למצוא את הדלת. זה דורש ענווה גדולה, וכן התמדה ואורך רוח. רק אז נוכל לקבל רמזים באשר לאפשרות ההפוכה - למה שאינו נפרד.
חידה הודית עתיקה שואלת, מהו המסע הרוחני? והתשובה לכך – המסע הרוחני הוא כמו נמלים שאוכלות קוביית סוכר. מייד יעלה בדעתנו, שהסוכר הוא החוויה הרוחנית המתוקה ושהנמלים הן אנחנו, מי שצורכים אותה. טעות. זה בדיוק ההיפך. אנחנו קוביית הסוכר, והנמלים הן החוויה הרוחנית, שבהדרגה נוגסת בעצמי הנפרד שלנו, עד שאנחנו "נאכלים" ונמוגים אל תוך העולם.