סטיבן פולדר

הורדת הנטל מהתודעה
מדריך לימוד בנושא חמשת המצרפים
ליקט Thanissaro Bikkhu

פתח דבר
התעוררות הבודהה העניקה לו, בין השאר, פרספקטיבה חדשה על תועלותיהן ומגבלותיהן של מילים. הוא גילה מציאות –"הנצחי" – שאינה ניתנת לתיאור במילים. יחד עם זאת הוא גילה, כי הנתיב אל ההתעוררות כן ניתן לתיאור מילולי, אלא שהדבר כרוך בראייה חדשה והמשגה חדשה של בעיית הסבל והמצוקה. כיוון שרבים מן המושגים הרגילים היו בלתי יעילים ככלים להוראת הדרך, היה עליו להמציא מושגים חדשים ולמתוח את משמעותן של מילים קיימות, כדי שיוכלו להכיל את אותם מושגים, כל זאת על מנת שאחרים יוכלו לחוות את ההתעוררות בעצמם.
אחד מהמושגים החדשים שהיו בעלי מקום מרכזי בתורת הבודהה היה מושג ה"מצרפים" (P:Khandas, E: Aggregates). טרם הבודהא, למילה בשפה הפאלית khandha היו משמעויות יומיומיות ביותר: ערימה, חבילה, מצבור. היא היתה יכולה להיות גם גזע עץ. אולם, בדרשתו הראשונה העניק הבודהא למילה משמעות חדשה, פסיכולוגית, בהציגו את המונח "מצרפי ההאחזות" ("clinging khandhas") על מנת לסכם את הבנתו ביחס לאמת בדבר קיום הסבל והמצוקה. במשך כל השנים בהן לימד הוא התייחס לאותם מצרפים פסיכולוגיים שוב ושוב. על כן, חשיבותם בתורת הבודהא היתה ברורה לכל דורות התלמידים מאז ועד היום. אולם, הדרך בה חשיבות זו באה לידי ביטוי היתה פחות ברורה: כיצד על המתרגל להשתמש במושג המצרפים הפסיכולוגיים? על אילו שאלות הם נועדו להשיב?
התשובה הרווחת לשאלות אלה מוצגת בשני ספרי לימוד עדכניים המוקדשים לנושא. בעיני שניהם המצרפים הם תשובתו של הבודהא לשאלה: "מהו אדם?".
כפי שנכתב על כריכת הספר האחד:
"אם הבודהיזם שולל את קיומו של עצמי קבוע, מהי תפיסתו ביחס לזהות?...את הדבר שאותו אנו מכנים בשפה יומיומית 'אדם' ניתן להבין במונחי חמשת המצרפים, שאת כולם יחדיו לא ניתן לראות כזהות קבועה, כיוון שהיצורים אינם אלא תרכובת של תופעות המשתנות תדיר...ללא הבנה מעמיקה של חמשת המצרפים, לא נוכל להבין את תהליך ההשתחררות של האדם, שהוא אחרי הכל פשוט תרכובת של חמשת המצרפים".
מתוך המבוא של הספר האחר:
"הלימוד המרכזי השלישי ניתן על ידי הבודהא ביחס לשאלות שנשאל בנושא הזהות האישית: כאשר אנשים רצו לדעת 'מה אני?', 'מהו העצמי האמיתי שלי?'. הבודהא מסביר שאת העצמיות יש להבין במונחי תרכובת של תופעות שיחד יוצרות את מה שנראה כיצור חי אינדיבידואלי. בהקשר זה, רואים את האדם כמורכב מחמישה רכיבים – pancakhandha [חמשת המצרפים]'.
הבנה זו של המצרפים אינה מוגבלת רק למלומדים. כמעט כל מורי המדיטציה המודרניים יסבירו את חמשת המצרפים באופן דומה. אלא שתפישה זו לא נוצרה בעידן המודרני. היא הוצגה לראשונה בשנים הראשונות אחרי הספירה, במסגרת הפירושים (commentaries) לקנונים הפאליים הבודהיסטיים – התראוודי והסרוואסטיוואדי, שהיוו את הבסיס לתורת המהאיאנה.
אולם, בעקבות השימוש שעשו הפרשנים במצרפים כדי להגדיר מהו האדם, נולדו רבות מן המחלוקות הרווחות בחשיבה הבודהיסטית מאז ועד היום: "אם האדם הוא רק המצרפים, מה נולד מחדש?", "אם האדם הוא רק מצרפים, והמצרפים מתאיינים עם הגיעו לניבאנה שלמה, אזי האין הניבאנה השלמה היא התאיינותו של האדם?" "אם האדם הוא המצרפים, והמצרפים קשורים ביחסי גומלין עם מצרפים אחרים, כיצד ייתכן שאדם יגיע לניבאנה מבלי שיגרור אחריו את כל האחרים?".
חלק משמעותי מן ההיסטוריה של החשיבה הבודהיסטית הוא סיפורם של הניסיונות המחוכמים אך הכושלים לתת מענה לשאלות אלה. עם זאת, מאלף לדעת, שבקנון הפאלי אין אף מקום בו הבודהא מצוטט כנותן מענה לשאלות אלה. למעשה, אין אף מקום בו הבודהא נותן מענה לשאלה מהו אדם?. במקום זאת, ישנם ציטוטים של הבודהא שאומר כי הגדרת עצמך בכל צורה שהיא מטילה מגבלה על עצמך ושהדרך המיטבית להשיב לשאלה "מה אני?" היא להתעלם ממנה. מכך אנו למדים שאת מושג המצרפים יצר הבודהא כדי להשיב על שאלות אחרות ושונות. אם אנו כמתרגלים רוצים להפיק את המיטב ממושג זה, עלינו לגלות מה היו השאלות המקוריות, ולהגדיר כיצד מיישמים אותן  בתרגול שלנו.
הקאנון הפאלי מצטט את הבודהא אומר כי הוא מלמד שני נושאים בלבד: סבל וסיום הסבל. סקירת הקאנון הפאלי מראה שהוא השתמש במושג המצרפים כדי להשיב על השאלות המרכזיות הנוגעות לנושאים אלה: מהו הסבל? מה הם הגורמים לסבל? מה ניתן לעשות כדי להביא גורמים אלה לכלל התפוגגות?
הבודהה הציג את מושג המצרפים בדרשתו הראשונה כמענה לשאלה הראשונה. הגדרתו הקצרה לסבל היתה: "חמשת מצרפי ההאחזות". משפט מסתורי זה ניתן לפענוח בעזרת פסקאות אחרות בקאנון.
חמשת המצרפים הם חבילות או ערימות של צורה/חומר (Form), רגש (Feeling), תפיסה (Perception), תבניות מנטליות (Fabrications), והכרה (Consciousness). אין בכתבים הסבר לסיבה בגללה בחר הבודהא במושג ה khandhas לתיאור הדברים הללו. השימוש במושג במשמעות של "גזע עץ" עשוי להיות רלבנטי לדימוי האש הנפוץ בקאנון הפאלי – ניבאנה ככיבוי להבות התאווה, הסלידה, והאשליה – אך אין מקום בכתבים בו נעשה הקישור הזה במפורש. הדימוי הנפוץ והישיר הוא של המצרפים כמשאות כבדים. אנו יכולים לחשוב עליהם כערימות לבנים אותן אנו נושאים על כתפינו. אולם את הערמות יש להבין לא כאובייקטים פיזיים אלא כפעילויות, כיוון שקטע חשוב בקאנון מגדיר את המצרפים על פי תפקידם. הצורה (הכוללת את כלל סוגי התופעות הפיזיות, בגוף ומחוץ לו) נשחקת או מאבדת את צורתה. הרגש מרגיש – עונג (נעים), כאב (לא נעים) או מה שאינו עונג ואינו כאב (נייטרלי). התפיסה מסווגת, מעניקה תווית, מזהה - תופעות. התודעה מכירה, יודעת - את ששת החושים (האינטלקט, החשיבה נחשב לחוש הששי) יחד עם האובייקטים אותם הם יודעים. מבין חמשת המצרפים, התבניות המנטליות הן המצרף המורכב ביותר. במקומות שונים בקאנון מוגדרות התבניות המנטליות כ"כוונה" (Intention), אך תחת הגדרה זו ניתן למצוא מגוון גדול של פעילויות כגון תשומת לב (attention), הערכה (evaluation), וכל התהליכים הפעילים של המיינד. זהו גם המצרף היסודי ביותר, היות ופעילותו המכוונת עומדת ביסודן של חוויית הצורה, חוויית הרגש וכולי, ברגע ההווה.
אם כך, כוונה היא חלק אינטגרלי מן החוויה של כל המצרפים - זו נקודה חשובה, כי משמעותה היא שבכל ממדי הסבל קיים אלמנט של כוונה. מכאן נובעת האפשרות לסיום הסבל על ידי שינוי הכוונות שלנו – או נטישתן המוחלטת – וזו בדיוק הנקודה אותה מנסה הבודהא ללמד.
כדי להבין כיצד זה קורה, עלינו להתבונן בצורה עמוקה יותר בהופעת הסבל – או במילים אחרות, כיצד המצרפים הופכים ל"מצרפי-היאחזות". כאשר מופיעה חוויית המצרפים, בדרך-כלל זה אינו סוף התהליך. אם תשומת הלב מתמקדת במאפיינים המושכים של המצרפים – צורות יפות, תחושות נעימות וכולי – יכולים להופיע תשוקה ועונג. התשוקה והעונג יכולים לבוא לידי ביטוי בצורות רבות, אבל הצורה העזה ביותר היא הפעולה ההרגלית של היווצרות תחושת "אני" או "שלי", הזדהות עם מצרף מסויים (או קבוצת מצרפים), או תביעת בעלות על מצרף.
תחושת ה"אני" ו"שלי" לרוב אינה סטאטית. היא נודדת כמו אמבה, תוך שהיא משנה את גבולותיה בהתאם לשינוי מיקומה. לעיתים היא רחבה ולעיתים מצומצמת, יכולה לראות עצמה כזהה לאחד המצרפים, כבעליו של אחד המצרפים, כמתקיימת בתוך אחד המצרפים, או כמי שאחד המצרפים קיים בתוכה. לעיתים זוהי תחושה בעלת גבולות סופיים ולעיתים אינסופית ללא גבולות, ובכל צורה שתהיה היא תמיד בלתי יציבה ונטולת בטחון מכיוון שהמצרפים המזינים אותה הם למעשה פעילויות ותפקודים, חסרי קביעות ונטולי ממשות. במילות הקאנון הפאלי, המצרפים הם כמו קצף, כמו חזיון תעתועים, כמו בועות הנוצרות כאשר גשם נופל על המים. משקלן הכבד נובע אך ורק מנטל האחיזה העזה המנסה לדבוק בהם. כל עוד אנו מכורים לתשוקה ולעונג הנובע מתפקודים אלה – כל עוד אנו דבקים ונאחזים בהם – אנו עקודים לסבל.
אולם, הגישה הבודהיסטית לסיום ההיאחזות הזו אינה פשוט להרפות ממנה. כמו בכל התמכרות, המיינד צריך להיגמל בהדרגה. לפני שנוכל להגיע למצב של העדר כוונה, בו אנו חופשיים לחלוטין מכזב המצרפים, עלינו לשנות את כוונותינו ביחס למצרפים ועל ידי כך לשנות את תפקודם. במקום להשתמש בהם למטרת יצירת ה"עצמי", אנו משתמשים בהם כדי ליצור נתיב אל סיום הסבל. במקום לשאת ערמות של לבנים על כתפינו, אנו מורידם אותן אל הקרקע ומניחים אותן כדי לרצף שביל.
השלב הראשון בתהליך זה, הוא להשתמש במצרפים כדי לבנות את רכיבי הדרך הנאצלת בעלת שמונת הנתיבים. לדוגמא, ריכוז נכון: כל אחת מארבע הג'האנות וכל אחד משלושת ה formless attainments הראשונים, נקראים הישגי תפיסה, מכיוון שהם מבוססים על שמירת תפיסה יציבה של אובייקט המדיטציה. בג'האנה הראשונה, למשל, אנו שומרים על תפיסה יציבה הממוקדת באספקט של צורה, כגון נשימה, ומשתמשים בחשיבה והערכה – שהינן תבניות מנטליות – כדי ליצור תחושות של הנאה ורעננות, אותן אנו מפיצים בכל הגוף. בתחילת הדרך, טבעי שנחווה תשוקה ועונג ביחס לתחושות אלה, ושהתודעה תימשך לעקוב אחריהן. דבר זה מסייע לנו לשקוע בלימוד מיומנות הריכוז.
לאחר שפיתחנו את תחושת העוצמה והרווחה הנובעת ממיומנויות אלה, אנו יכולים להמשיך אל השלב השני: התמודדות עם הקשיים או אפילו עם המצרפים המעודנים אותם אנו חווים עם עליית הריכוז, וזאת על מנת לערער את התשוקה והעונג שאנו עשויים לחוש כלפיהם:
"נניח שקשת או שוליית הקשת היו מתאמנים בירי לעבר דמות קש או גוש חימר, כך שלאחר זמן מה הוא היה מסוגל לירות למרחקים גדולים, לירות חיצים מדוייקים בקצב מהיר ולחדור דרך גושים גדולים. באותו אופן נזיר נכנס ושוהה בג'האנה הראשונה: התלהבות והנאה הנובעים מהתבודדות, יחד עם חשיבה והערכה ממוקדת. הוא מתייחס לכל תופעה הקשורה לחומר, רגשות, תפיסות, תבניות מנטליות והכרה כבלתי קבועים, כגורמים למתח, כחולי, כסרטן, כחץ, מכאיבים, פוגעים, זרים, מתפוררים, ריק, לא-עצמי. [באותו אופן לגבי יתר הג'האנות]"
מגוון הדרכים לטיפוח קור רוח (dispassion) גם הן מצרפים, מצרפי תפיסה. הרשימה הסטנדרטית כוללת: את תפיסת העדר הקביעות, תפיסת העדר העצמי, תפיסת העדר האטרקטיביות, תפיסת החסרונות (המחלות להן נתון הגוף), תפיסת הנטישה, תפיסת כל העולמות כמעוררי סלידה, תפיסת התבניות המנטליות כבלתי רצויות. מבין תפיסות אלה, אחת החשובות ביותר היא תפיסת העדר העצמי. כאשר הבודהא, בדרשתו השנייה, הציג לראשונה את התפיסה של העדר עצמי (SN 22:59), הוא הציג גם דרך לחיזוק השפעתה בעזרת סדרת שאלות המבוססת על המצרפים. הבודהא לקח בכל פעם מצרף אחר ושאל: "האם הוא קבוע או בלתי קבוע?" בלתי קבוע. "והאם מה שבלתי קבוע מביא למתח או להנאה?" מתח. "והאם נכון לומר על מה שהוא בלתי קבוע, מקור למתח, נתון לשינוי: 'זה שלי. זה העצמי שלי. זה מה שאני?" לא.
שאלות אלה מצביעות על התפקיד המורכב של המצרפים בשלב זה, השלב השני בדרך. השאלות עצמן הן מצרפים – במקרה זה תבניות מנטליות – והן עושות שימוש ברעיון המצרפים כדי לקעקע כל תשוקה והנאה שעשויות להשתלט על המצרפים וליצור סבל. כך, שבשלב זה אנו עושים שימוש במצרפים מסויימים המצביעים על החסרונות שבמצרפים.
אולם, אם נשתמש בתפיסות ובתבניות אלה בצורה בלתי מיומנת הדבר עלול להוביל להחלפת התשוקה בדמות המראה שלה, הסלידה. זו הסיבה שבגללה שלב זה צריך להתבסס על השלב הראשון – חווייית הרווחה שבג'האנה – ובנוסף לבוא יחד עם השלב השלישי, התפיסות בדבר קור רוח וחידלון (cessation) אשר מפנות את המיינד אל עבר "הנצחי": "זוהי שלווה, זוהי שלמות – התפרקות כל התבניות; הויתור על כל הבעלויות; קץ כל השתוקקויות; קור רוח; חדלון; התרה (Unbinding)". למעשה, אלה הם מצרפי תפיסה המניעים את המיינד אל מעבר לכל התפיסות.
על פי הכתבים תהליך תלת-שלבי זה יכול להוביל לאחת משתי תוצאות אפשריות. אם לאחר סילוק התשוקה וההנאה מהמצרפים, נותרה במיינד תשוקה כלשהי ביחס לתפיסת "הנצחי", תושג הרמה שלישית של התעוררות, הקרויה non-return. לעומת זאת, אם תשוקה והנאה סולקו לחלוטין, אזי כל ההיאחזות ננטשה, הכוונות היוצרות את המצרפים נעלמו, והמיינד שוחרר לחלוטין. אבני המדרכה הפכו למסלול המראה והמיינד המריא.
אל עבר מה? מחברי הכתבים נראים כמי שאינם מעוניינים לפרט, ואפילו לא לתאר זאת כמצב של קיום, אי קיום, אף אחד מהם או שניהם גם יחד. כפי שנכתב באחד המקומות, החופש השוכן מעבר למצרפים, שוכן גם מעבר לתחום בו ניתן להשתמש כראוי במילים. קיימת גם הבעיה הממשית והמעשית שכל רעיון קבוע ביחס לאותו חופש, אם נאחזים בו כמצרף תפיסה, יכול להפוך בקלות למכשול להשגת אותו חופש. עם זאת, קיימת האפשרות, שבשימוש נכון, מצרף תפיסה שכזה עשוי לשמש כעזר בדרך. לכן הכתבים מספקים רמזים בצורה של דימויים, המתייחסים לחופש המוחלט כ:
הבלתי מתיישן, הבלתי ניתן לכיפוף
החופשי מתסיסה, האמיתי, מה שמעבר
המעודן, הקשה ביותר לראייה
הבלתי מזדקן, הקבוע, הבלתי נרקב
נטול המאפיינים, הבלתי ניתן לפירוט
שלווה, מה שלא מת
המושלם, אושר עילאי, מנוחה
קץ ההשתוקקות
המרהיב, הנפלא
הבטוח, בטחון
הבלתי כבול
הבלתי פגום, קור רוח, טוהר
שחרור, חופשי מהיאחזות
האי, המקלט, הנמל, המחסה
המוחלט.
‏(SN 43:1-44)
במקומות אחרים מוזכרת חוויית ההכרה כשהיא באותו חופש – "ללא מאפיינים או פנים, ללא קץ, זורחת בכל מקום" – שוכנת מחוץ לזמן ולמרחב, נחווית כאשר התחום של ששת החושים מפסיק לתפקד. בכך היא שונה ממצרף-ההכרה, אשר תלוי בתחומי ששת החושים ואשר ניתן לתיאור במונחים כגון קרוב או רחוק, עבר, הווה, או עתיד. לכן, הכרה נטולת מאפיינים היא המודעות להתעוררות. החופש שבמודעות זו ממשיך להתקיים גם כאשר האדם הער שב להכרה רגילה. כפי שהבודהא אמר על עצמו:
"חופשי, מנותק ומשוחרר מצורה, הטטהגטה שוהה במודעות נטולת גבולות. חופשי, מנותק ומשוחרר מרגש... תפיסה ... תבניות מנטליות ... הכרה ... לידה ... הזדקנות ... מוות ... סבל ומתח ... זיהום, הטטהגטה שוהה במודעות נטולת גבולות".
שוב ניתן לראות את החשיבות שביבוא השאלות הנכונות אל לימוד נושא המצרפים. אם תשתמש בשאלות כדי להגדיר מה אתה כאדם, אתה כובל את עצמך לדבר חסר תכלית. השאלות תמשכנה להצטבר. אבל אם תשתמש בשאלות כדי לשים קץ לסבל, שאלותיך תנשורנה ותוותר חופשי. שוב לא תאחז במצרפים לעולם ויותר לא תזדקק להם כדי לשים קץ לסבל שאתה יוצר בעצמך. כל עוד אתה חי, ביכולתך להשתמש במצרפים בכל צורה מיומנת שתראה לנכון. לאחר השימוש, אתה משוחרר מכל השימושים והצרכים, ובכלל זה הצורך למצוא מילים כדי לתת לעצמך או למישהו אחר תיאור של חירות זו.