מאת: אג'האן צ'ה
תרגום: סיגל קרומר
מקור: On Meditation, Ajahn Chah
להשקיט את התודעה משמעותו מציאת האיזון המתאים. אם תנסה להכריח את תודעתך יותר מדי היא תלך רחוק מדי; אם לא תנסה מספיק היא לא תגיע לשם ותפספס את נקודת האיזון.
באופן טבעי התודעה אינה שקטה, היא נעה כל הזמן, היא חסרת כוח. לחזק את התודעה ולחזק את הגוף אינם אותה פעולה. בכדי לחזק את הגוף עלינו לאמן אותו, לדחוף אותו, על מנת לחזק אותו,אך חיזוק התודעה משמעותו להפוך אותה לשלווה, לא להמשיך ולחשוב על זה ועל ההוא. עבור רובנו התודעה מעולם לא היתה שלווה, מעולם לא היתה לה האנרגיה של סמדהי, ולכן אנו מבססים אותו בתוך גבולות. אנו יושבים במדיטציה, שוהים עם זה שיודע.
אם אנו מכריחים את הנשימה שלנו להיות ארוכה מדי או קצרה מדי אנחנו לא מאוזנים, התודעה לא תהפוך שקטה. זה כמו בפעם הראשונה שאנחנו משתמשים במכונת תפירה. בתחילה אנחנו רק מתאמנים בשימוש בדוושה בכדי ליצור קואורדינציה נכונה, בטרם ניגש לתפור משהו. לעקוב אחר הנשימה זה דומה. אנחנו לא מתעסקים בכמה ארוכה הנשימה או קצרה, חלשה או חזקה, אנחנו רק מבחינים בה. אנחנו פשוט מניחים לה להיות, עוקבים אחר הנשימה הטבעית.
כאשר היא מאוזנת, אנחנו משתמשים בנשימה כמושא המדיטציה שלנו. כאשר אנחנו שואפים פנימה, תחילת השאיפה היא בקצה האף שלנו, אמצע השאיפה בחזה וסופה של השאיפה בבטן. זהו מסלול השאיפה. כאשר אנחנו נושפים החוצה, תחילתה של הנשיפה בבטן, אמצעה בחזה וסופה בקצה האף. אנחנו מסמנים לעצמנו את מסלול הנשימה והתחנות בקצה האף, בחזה ובבטן ואז בבטן, בחזה ובקצה האף. אנחנו מסמנים את שלוש הנקודות הללו בכדי לייצב את התודעה, להגביל את פעילות מנטאלית כך שתשומת לב ומודעות עצמית יכולות להופיע בקלות.
כאשר אנחנו מיומנים בסימון שלוש הנקודות הללו אנחנו יכולים לשחרר אותן ולשים לב לתנועת הנשימה פנימה והחוצה, מתרכזים בקצה האף בלבד או בשפה העליונה במקום בו האוויר עובר בדרכו פנימה והחוצה. אנחנו לא צריכים לעקוב אחר הנשימה, רק לבסס תשומת לב בקצה האף ולהבחין בנשימה בנקודה יחידה זו – נכנסת, עוזבת, נכנסת, עוזבת. אין צורך לחשוב על שום דבר מיוחד, רק להתרכז במשימה פשוטה זו לעת עתה, תוך נוכחות מתמשכת של התודעה. אין דבר נוסף לעשות, רק לנשום פנימה והחוצה.
במהרה התודעה הופכת לשלווה, הנשימה מתעדנת. התודעה והגוף הופכים קלים. זהו המצב הנכון לעבודת המדיטציה.
כאשר יושבים במדיטציה התודעה הופכת מעודנת, אך בכל מצב בו היא נמצאת עלינו להיות מודעים אליה, לדעת אותה. פעילות מנטאלית נמצאת שם יחד עם השלווה. יש 'ויטקה' (vitakka). 'ויטקה' היא הפעולה של הבאת התודעה למקום של התבוננות. אם אין תשומת לב רבה, לא תהיה 'ויטקה' רבה. ואז יויצ'רה' (vicara), המחשבה סביב הנושא, מופיעה. רשמים מנטאליים "חלשים" שונים יעלו מפעם לפעם אבל המודעות העצמית שלנו היא הדבר העיקרי – כל שעשוי להתרחש, אנחנו מודעים לו ללא הפסקה. ככל שנעמיק אנו מודעים ברציפות למצבה של המדיטציה שלנו, יודעים האם התודעה מבוססת ביציבות, ואם לאו. בדרך זו, ריכוז ומודעות נוכחים גם יחד.
להחזיק בתודעה שלווה אין משמעותו שדבר לא מתרחש, רשמים מנטאליים אמנם עולים. לדוגמא, כאשר אנחנו מדברים על הרמה הראשונה של היספגות (absorption), אנחנו אומרים שהיא מורכבת מחמישה מרכיבים. יחד עם 'ויטקה' ו'ויצ'רה', מתעוררת גם 'פיטי' (התלהבות) ממושא ההתבוננות ואחר-כך 'סוקהה' (sukha) – אושר. כל ארבעת המרכיבים הללו נוכחים יחד בתודעה המבוססת בשלווה. הם כולם כמצב אחד.
המרכיב החמישי הוא 'אקגטה' (ekaggata), או מיקוד בנקודה אחת (One-pointedness). אפשר לתהות איך יכול להתקיים מיקוד בנקודה אחת כאשר כל אותם מרכיבים אחרים נמצאים גם הם. זה אפשרי מפני שכולם מתאחדים על בסיס השלווה הזאת. ביחד הם נקראים מצב של 'סמדהי' (Samadhi). הם אינם מצבים יומיומיים של התודעה, אלו הם מרכיבים של היספגות מדיטטיבית. חמשת המאפיינים הללו קיימים, אך הם אינם מפריעים לשלווה הבסיסית. קיימת 'ויטקה', אך היא אינה מפריעה לתודעה; 'ויצ'רה', התלהבות ושמחה גם הן מגיעות, אך הן אינן מפריעות לתודעה. התודעה היא לכן אחת עם המרכיבים הללו. כך היא הרמה הראשונה של היספגות מדיטטיבית.
אין צורך לקרוא לזה ג'אנה (Jhana) ראשונה, ג'אנה שנייה, שלישית וכן הלאה, בואו פשוט נקרא לזה "תודעה שלווה". ככל שהתודעה הופכת בהדרגה לרגועה יותר היא תוותר על 'ויטקה' ו'ויצ'רה', ותישאר עם התלהבות ושמחה בלבד. מדוע התודעה מוותרת עליהן? מפני שככל שהתודעה הופכת להיות מעודנת יותר, הפעילות של ויטקה וויצ'רה גסה מכדי להישאר. בשלב הזה, כשהתודעה מוותרת על 'ויטקה' ו'ויצ'רה', רגשות של התלהבות עצומה עשויים להופיע, דמעות עשויות להתפרץ. אך ככל שהסמדהי מעמיק גם ההתלהבות תעלם ותשאיר רק שמחה ומיקוד בנקודה אחת, עד שבסופו של דבר גם השמחה תלך והתודעה תגיע לעידון הגדול ביותר. יש רק השתוות הנפש ומיקוד בנקודה אחת, כל השאר נעזב מאחור. התודעה עומדת ללא תנועה.
ברגע שהתודעה שלווה זה יכול להתרחש. אינך צריך לחשוב הרבה אודות זה, זה פשוט מתרחש מעצמו. קוראים לזה האנרגיה של התודעה השלווה. במצב הזה התודעה אינה רדומה, חמשת המכשולים – השתוקקות חושית, סלידה, חוסר-מנוחה, שעמום וספק, כולם ברחו.
אך אם האנרגיה המנטאלית עדיין אינה חזקה ותשומת הלב חלשה, יצוצו לעיתים רשמים מנטאליים מטרידים. התודעה שלווה אך יש הרגשה של "עננות" בתוך השקט. זה לא נמנום רגיל, יהיו רשמים שיציגו את עצמם – אולי נשמע קול או נראה כלב או משהו אחר. אין ממש בהירות אך זה גם אינו חלום. כל זה מפני שחמשת המרכיבים הפכו בלתי מאוזנים וחלשים.
התודעה נוטה לתעתע בין רמות השלווה הללו. דימויים יופיעו לעיתים כשהתודעה שרויה במצב זה, באמצעות כל אחד מהחושים, והמודט לא יוכל להסביר מה מתרחש בדיוק."האם אני ישן? לא. האם זהו חלום? לא. זה לא חלום ...". רשמים אלה מתעוררים מסוג בינוני של שלווה; אך אם התודעה באמת רגועה ובהירה אין בנו ספק לגבי הרשמים או הדימויים הללו. שאלות כמו, "אז האם נסחפתי לחלום בהקיץ? האם נרדמתי? האם הלכתי לאיבוד?..." אינן עולות, מפני שהן מאפיינות תודעה שעדיין מטילה ספק. "האם אני ער או ישן?" ... אכן, זה מעורפל! זוהי התודעה שהולכת לאיבוד במצבי הרוח שלה. זה כמו הירח שחולף מאחורי ענן. אפשר עדיין לראות את הירח אך הענן שמכסה אותו גורם לו להראות מטושטש. זה לא כמו הירח שעולה מאחורי העננים –ברור, חד ובהיר.
כאשר התודעה שלווה ומבוססת ביציבות בתשומת-לב ומודעות עצמית, לא יהיה ספק בקשר לתופעות השונות שנפגוש. התודעה תהיה מעבר לחמשת המכשולים באמת ובתמים. באופן ברור נזהה כפי שהוא כל דבר שיופיע בתודעה. לא יהיה ספק מפני שהתודעה בהירה ונקיה. כך היא התודעה שמגיעה לסמדהי.
למרות זאת חלק מהאנשים מתקשים להיכנס לסמדהי מפני שזה אינו מתאים לנטיות שלהם. מתקיים סמדהי, אך הוא אינו חזק ומבוסס. אבל אדם יכול להגיע לשלווה באמצעות שימוש בחוכמה, התעמקות וראיית האמת של הדברים ופתרון בעיות בדרך הזו. זהו שימוש בחוכמה על פני העוצמה של 'סמדהי'. בכדי להגיע לשלווה בתרגול אין הכרח לשבת במדיטציה, למשל. רק שאל את עצמך, "אהה, מה זה?..." ופתור את בעייתך מייד! אדם בעל חוכמה הוא כזה. אולי אינו יכול להגיע לרמות גבוהות של 'סמדהי', למרות שהוא מפתח קצת מהן, מספיק בכדי לטפח חוכמה.. זה כמו ההבדל בין גידול אורז לגידול תירס. בכדי להתקיים אפשר לסמוך יותר על גידול אורז מאשר על גידול תירס. התרגול שלנו יכול להיות דומה, אנחנו סומכים יותר על חוכמה בכדי לפתור בעיות. כאשר אנחנו רואים את האמת, שלווה מופיעה.
שתי הדרכים אינן זהות. לחלק מהאנשים יש תובנה והם חזקים בשימוש בחוכמה אך אין להם הרבה סמדהי. כאשר הם יושבים למדיטציה הם אינם שלווים. הם נוטים לחשוב הרבה, להרהר בזה ובזה, עד שלבסוף הם מהרהרים בשמחה ובסבל ורואים את האמת שבהם. יש מי שייטו יותר לכיוון הזה מאשר לעבר סמדהי. בעמידה, הליכה, ישיבה או שכיבה, ההארה של הדהרמה יכולה להתרחש. באמצעות ראייה, באמצעות וויתור, הם משיגים שלווה. הם משיגים שלווה באמצעות ידיעת האמת ללא ספק, מפני שהם חזו בה בעצמם.
לאחרים יש רק מעט חוכמה אך הסמדהי שלהם חזק במיוחד. הם יכולים להיכנס לסמדהי עמוק במהירות, אך לא ללא תבונה יתרה, הם אינם יכולים לתפוס את המחשבות המזהמות שלהם, הם אינם מכירים אותן. הם אינם יכולים לפתור את בעיותיהם.
אך ללא קשר לגישה שאנחנו נוקטים, אנחנו חייבים להתרחק ממחשבה שגויה, להשאיר רק ראייה נכונה'. עלינו להיפטר מבלבול ולהשאיר רק שלווה. בכל מקרה אנחנו מגיעים לאותו מקום. קיימים שני הצדדים הללו לתרגול, אך שניהם, שלווה ותובנה, הולכים יד ביד. איננו יכולים להסתפק באחד מהם. הם חייבים להתקיים בו זמנית.
זה המתבונן במרכיבים השונים שעולים במדיטציה הוא סאטי – תשומת לב. סאטי הינו מצב אשר, באמצעות תרגול, יכול לסייע למרכיבים האחרים להופיע. סאטי הוא חיים. כשאין סאטי, כאשר אנחנו מזלזלים, זה כאילו אנחנו מתים. כאשר אין סאטי, האמירות והמעשים שלנו הם חסרי משמעות. הסוג הזה של סאטי הוא פשוט זיכרון. הוא הסיבה להופעת המודעות העצמית והחוכמה. כל האיכויות שטיפחנו אינן מושלמות אם הן חסרות סאטי. סאטי הוא זה המתבונן ושומר עלינו בעודנו עומדים, הולכים, יושבים או שוכבים. גם כאשר אנחנו כבר לא במצב של סמדהי, על סאטי להיות נוכח בהתמדה.
בכל אשר נעשה נשים לב. תחושה של בושה תופיע. נחוש בושה כלפי הדברים שאנחנו עושים אשר אינם נכונים. ככל שהבושה תגבר, שלוות הנפש שלנו תגדל גם היא. כששלוות הנפש תגדל, חוסר האחריות ייעלם. גם כאשר איננו יושבים במדיטציה, המרכיבים הללו יהיו נוכחים בתודעה.
כל אלה יופיעו בעקבות פיתוח סאטי. פתחו סאטי! זאת הדהרמה שמתבוננת בעבודה שאנחנו עושים או עשינו בעבר. יש בה תועלת. עלינו לדעת את עצמנו בכל עת. אם נדע את עצמנו בצורה כזאת, נכון יבדיל את עצמו מלא-נכון, השביל יתבהר, והסיבות לבושה ייעלמו. חוכמה תופיע.
אפשר להתייחס לתרגול כמוסריות, ריכוז ותבונה. להיות מבוקר, להיות מרוסן, זוהי מוסריות. הביסוס היציב של התודעה בתוך הפיקוח הזה, זהו ריכוז. ידיעה שלמה ומקיפה של הפעילות בה אנחנו מעורבים, זוהי תבונה. בקיצור, התרגול הוא פשוט מוסריות, ריכוז ותבונה, או במילים אחרות, הדרך. אין דרך אחרת.