האם באמת "אין לנו ברירה"?
סטיבן פולדר
אני כותב ביולי 2014 בזמן שמספר רב של אנשים נהרגים, נפצעים ונשארים ללא קורת גג בעזה, וטילי החמאס נורים בקצב על ישראל. אבל רוב המילים נכתבו בעצם קודם, באוגוסט 2006 בזמן המלחמה בין ישראל לחיזבאללה בלבנון. הטרגדיה היא שהטקסט כמעט זהה משום שדבר לא השתנה.
מלחמה גוררת מלחמה, עם הפוגה זמנית ביניהן.כל השתוללות של אלימות מכין את הקרקע לפעם הבאה.
בזמן מלחמת לבנון הייתי בקו האש. לאורך הימים פיצוצי קטיושות הדהדו לפרקים, בפתאומיות ושרירותיות, בכל מקום ולבסוף ויתרתי על חיפוש מחסה. בו- בזמן הארטילריה הישראלית רעמה יום ולילה. אז, כמו היום, אני מרגיש את הפיצוצים בהווייתי, חש באלימות, בטרגדיה הנוראה ובסבל שהם נושאים עמם.
אני חש עצב גדול וחמלה עבור הסבל שאינו יודע גבול, ואינו לוקח צד. אז כמו היום ישנו קונצנזוס חזק ש"אנחנו צודקים" וש"עלינו להגן על עצמנו". תהיתי על הקונצנזוס שבאופן כל שהוא מאפשר לנו לגרום סבל כה רב לשכנינו. התשובה שאני שומע היא "אין לנו ברירה". "זוהי מלחמה צודקת". אותם קולות נשמעים בבירור גם בצד השני. לכן חיוני שנחפש את ההיגיון שבכל זה.
יהיה זה קשה ביותר לטעון כנגד הגנה עצמית אמיתית, שימוש בכוח כמוצא אחרון להגנה על עצמי לאחר שכל האפשרויות האחרות מוצו. אך אז טוענת האתיקה כי עלינו להשתמש בכוח המינימלי הדרוש כדי לנטרל את התוקף ולא יותר. המסורת הבודהיסטית, למשל, אינה פוסלת הגנה עצמית, ופיתחה אומנויות-לחימה שונות כגון קונג-פו ואייקידו המגינות על הנתקף מבלי לפגוע בתוקף. ללא ספק אין זה המצב במוות והרס הנגרמים בעזה היום.
למעשה, מקרים אמתיים של הגנה עצמית הם נדירים ביותר, ובכל מקרה של סכסוך ישנם פתרונות חכמים ומלאי חמלה אשר אינם נלקחים בחשבון ומיושמים. "אין לנו ברירה" בדרך כלל משמעו "אין לנו את החכמה לנהוג אחרת". רוב המלחמות, כולל זו הנוכחית, פורצות בשל פחד, חוסר בטחון, כעס או רצון לנקום. אלה הם רגשות פרטיים ולאומיים, שלרוב מוזנים (להזין את האש) על ידי תקשורת ופוליטיקאים. הרגשות יוצרים עיוורון לאומי, שבו שכנים מקבלים תדמית של שדים ומוכרזים כ"אויבים". כעת נהיה זה בלתי אפשרי לתקשר באמת עם "האחר" ולפתור בעיות ביחד. פחד וחוסר בטחון הם מסוכנים, מכיוון שהטבע האנושי רוצה להרוס את מושא או מקור החרדה והפחד שאינם רגשות נוחים. רוב המלחמות נערכות בשם השלום, אך במציאות, הן נערכות בשם הנוחיות. במקום להתמודד אם הפחדים הפנימיים, הן מנסות להשמיד את המקור החיצוני של הפחדים. אם נוכל לראות באופן ברור את הרגשות האלה כשהם נספגים באווירה החברתית, ללא הזדהות עמם ובלי להאמין לדעות הנובעות מהם, הכל יראה אחרת. נוכל לקחת עליהם אחריות, לטפל בהם, לא להרשות להם להוביל אותנו לפצצות וטילים. לפתע, אותו "טרוריסט" הופך לילד פלשתיני שסבל באופן חמור וזקוק שיקשיבו לו, ואותו "תוקפן ציוני" הופך לאיש משפחה ישראלי שהוריו מתו בשואה. החייל הישראלי והמיליטנט מהחמאס יכולים להראות כאנשים צעירים, לרוב מיואשים מלאי טינה ובה- בעת סובלים. אם איננו מסוגלים לעשות זאת, הרי שהגבלנו את ההשקפה והחופש שלנו לפעול בשפיות.
אם לא נוכל לשים את עצמנו בנעליו של האחר, להקשיב לו או לה, להבין את הפחדים הכעסים והכאב שמניע אותם ללחימה, ומה ביכולתנו לעשות כדי לעזור אחד לשני לצאת מהסכסוך, כיצד נוכל לומר שאין ברירה אחרת? ישנה האפשרות לראות דברים לגמרי אחרת. לראות "הם ואנחנו" כהרגל של התודעה ולא כמציאות. לראות כמה אנו מחוברים ולא נפרדים, אפילו כאשר אנו נלחמים יחד ובהחלט כאשר אנו גרים יחד על אותה האדמה. כאב והנאה, אהבת החיים ופחד המוות אינם יודעים גבולות. אנחנו והם יכולים להתעורר ולהכיר בכך שאושרנו תלוי באושרם של שכנינו ולהפך. והביטחון האמתי שלנו הוא בהיות יחדיו ולא בקונפליקט הסורר.
ישראלים חושבים שהמלחמה הזאת התחילה כשהחמאס ירה טילים לעבר ישראל. ברור שלא הייתה זאת ההתחלה. חמאס ירה טילים אחרי שישראל שבתה חברי ארגון החמאס לאחר הרג שלושת הנערים בגדה המערבית, שייתכן שהיה קשור לשנים של סגר ישראלי על עזה. וכך ממשיכה השרשרת עוד ועוד דורות לאחור. אלימות באה בשרשראות. כל מעשה של אלימות מוליד עוד פעולה אלימה. כל מעשה של אלימות יוצר את התנאים, ובייחוד האקלים הרגשי, לאלימות הבאה. כל מעשה של אלימות מקשה על היוזמה של פעולות לשלום. כל מעשה של אלימות מתנה את התודעה הקולקטיבית להרגיש שהשלום בלתי אפשרי ושרק אלימות היא הפתרון. אך אין אנו זקוקים להרבה חכמה כדי לראות שהתהליך הזה קורה, ולגולל אותו בכיוון אחר. ניתן ליצור שלשלאות של עשיית שלום, להפוך מעשים תוקפניים למעשי מרפאים, לחפש חלון הזדמנויות לתקשורת, הידברות והבנה של ה"אחר". היכן שפעולות אלה אינן נעשות, בקושי ניתן לומר ש"אין ברירה". כי יש ברירה. לעצור את הגלגל. לפנות לדרך חדשה. כמעט בכל המקרים 'האחר' יחוש בהקלה וירוץ לשבת אתך על כוס קפה. אי-אלימות אין משמעה לא לעשות דבר. אי-אלימות היא ניסיון נמרץ ליצור אווירה אחרת. פעולה כזאת דורשת חוזק ויציבות, תכונות שניתן לראותן בעובדי/משכיני שלום אמתיים. מהטמה גנדי אמר: "אי-אלימות היא נשקם של החזקים". בכל עת יש ביכולתנו לעשות את הבחירה הזאת.
מה שמעלה שאלה נוספת. מהן הכוונות האמתיות, מהו החזון הממשי לעתיד? התגובות שאנו רגילים בהן וההנחות הבסיסיות שלנו – האם הן מכוונות לשלווה ושקט או לקונפליקט? על כל צד בסכסוך לשאול: האם אנחנו באמת מנסים לעשות שלום? האם אנחנו כחברה באמת שואפים לשלום? אם כן, הרי שהפעולות שלנו יהיו שלוות והמלחמה לא תפרוץ. אז נתחיל תהליך של דיאלוג, ריפוי ותמיכה, עם אותם משאבים והחלטיות בהם אנו משתמשים כשאנו נלחמים. ישראל שכוונתה לשלום פשוט לא תוכל לקחת אדמה ומים מהפלשתינאים, להתיישב בכל מקום בטריטוריה שלהם ולבנות חומת בטון על אדמתם ובין כפריהם. הפלשתינים מצדם, עם השתוקקות לשלום ומוכנות לעזוב את פגיעות העבר, לחלוטין ירפו את ידיהם של המתאבדים. אך בכל מקרה, באווירה כזאת, לאף צד לא יהיה התמריץ להפציץ מישהו. אם אנו נכספים לשלום, יהיה לנו שלום, וכל האזור יפיץ באורו לכל העולם. פעם, בזמן הליכת שלום בעכו, שאורגנה ע"י ארגון השלום הרוחני 'שביל זהב', הרב של עכו שאל את המוכתר הבדואי שהלך ביחד עם הטור של הערבים והיהודים: "תגיד לי, סבא, איך אתה מתכוון לעשות שלום?" האיש הזקן ענה, "אתה מבין, רבי, כשאנחנו הולכים ביחד ברחוב ומישהו צועק עלי בגלל שאני ערבי, אני לא מגיב, אני סופג את האלימות שלו ומשחרר אותה, וכך אני תורם קצת לשלום."