עֵרוּת: בודהיזם-ללא-איזם / מאיר זוהר
הבודהא לא היה בודהיסט, הבודהא לא לימד בודהיזם: הבודהא היה בן-אדם שפגש אנשים אחרים, הקשיב להם ודיבר איתם, ממש בלב החיים, ולימד דבר אחד פשוט: איך לחיות בעולם – בלי להיות לכודים בדברים של העולם; איך לפגוש את עצמנו ולפגוש אחרים, ממש כאן ועכשיו במצב בו אנחנו נמצאים – בחופש ושלום, שמחה ואהבה, ללא תנאים; איך לחיות במלואם, לעומקם, את החיים שאנחנו, כבני-אדם בעולם, חיים. הבודהא לימד הרבה דברים, ואחריו גם תלמידיו ממשיכים ומוסיפים; הבודהא ותלמידיו לימדו ועדיין מלמדים הרבה דברים, אבל המהות היא באמת פשוטה: איך עכשיו אנחנו מתייחסים לכל מה שאנחנו פוגשים, איך עכשיו אנחנו פוגשים את החיים.
הבודהא לא היה בודהיסט, הבודהא לא לימד בודהיזם אלא בודהיזם-ללא-איזם, או בפשטות, עֵרוּת. לערות יש שני היבטים שאינם נפרדים – נוכחות ומודעות: כאשר אנחנו נוכחים-מודעים אנחנו קשובים, ערים, אנחנו באמת בחיים. ערות היא המהות של הדהרמא, החיות של הסנגהא, הלב של הבודהא; כאשר אנחנו ערים הבודהא, הדהרמא והסנגהא אינם נפרדים. אין סנגהא ללא בודהא, אין באמת רֵעוּת ללא ערות; ואין בודהא ללא סנגהא, ללא בני-אדם שמתעוררים לחיים.
שאלו את הבודהא, "מה תלמידיך עושים? מה אצלך לומדים?"
והבודהא השיב, "אנחנו יושבים, אנחנו הולכים, אנחנו אוכלים".
אמרו לו, "אבל זה הכל? כולנו יושבים, הולכים, אוכלים –
מה המיוחד במה שאתם עושים? מה בכל זאת אתם לומדים?"
ענה הבודהא, "אנחנו יושבים – ערים, הולכים – ערים, אוכלים – ערים;
בכל דבר שאנחנו עושים אנחנו ערים, קשובים אנחנו חיים את החיים".
בודהיזם-ללא-איזם הוא בודהיזם ללא תוספות: ללא אידיאלים ורעיונות, ללא טקסים וללא אמונות תפלות, ללא פרות קדושות וללא עגלים זהובים; ללא דעות קדומות ומסקנות, ללא מטרות וללא אמצעים; ללא היצמדות לדברים. וכל הידע וההסברים, וכל החוקים והכללים, אין בהם טעם אם אנחנו לא באמת נוכחים, קשובים, מודעים; רק כאשר אנחנו ערים יש באמת טעם לחיים. אין טעם בלימוד בודהיזם אם אנחנו לא ערים למי שלומד – הבודהא לא לימד בודהיזם אלא להיות ערים; אין טעם בתרגול מדיטציה אם אנחנו לא ערים למי שמתרגל – הבודהא לא לימד מדיטציה אלא להיות ערים; אין טעם במעשים טובים אם אנחנו לא ערים למי שעושה את המעשים – הבודהא לא לימד מעשים טובים אלא להיות ערים. המהות אינה הדבר שאנחנו עושים או נמנעים מלעשות – עשייה גשמית או רוחנית, בבועה של הסדנא או בשוּק של החיים – אלא האיכות של העשייה, האיכות של ההוויה. המהות אותה לימד הבודהא היא דבר אחד פשוט: איך לחיות, ממש כאן ועכשיו, בחופש ושלום, שמחה ואהבה, ללא תנאים.
יש בבודהיזם גישות שונות, דגשים שונים, על-פי האופי, התרבות והמנהגים: יש צפוניים ויש דרומיים, יש מחמירים ויש מקלים, יש צהובים וחומים ואדומים ואפורים וכתומים – בודהיזם בשלל צבעים; ובכל דור ודור, בכל מקום וזמן, יש משמרים ויש מחדשים. יש בודהיזם של מהימנות: ראשוני, מקורי, שורשי; ויש בודהיזם של מיומנות: מפותח, מגוון, פרחוני. אבל המהות היא מעבר לחלוקה המסורתית הפשטנית, מעבר לכל ההבדלים בין האסכולות השונות. המהות היא ערות, וערות היא מיומנות ויצירתיות, מהימנות ופשטות. כאשר אנחנו ערים אנחנו פתוחים להתחדשות, ויחד עם זאת אנחנו נשארים נאמנים למהות.
יש שמרנים ויש חדשנים, אבל ללא ערות לא ניתן לשמר במהימנות, ולא ניתן לחדש במיומנות. אין טעם במהימנות ללא יצירתיות והתחדשות, ואין טעם במיומנות ללא פשטות וקשב למהות – רק ערות היא באמת טעם החיים. ללא יצירתיות וקשב לתנאים המשתנים, לתרבות ולחברה בה אנחנו חיים, למקום ולזמן ולאדם אותו אנחנו פוגשים, לא המהות תשתמר אלא רק קליפה ריקה, חסרת טעם וחיות. ללא פשטות וקשב למהות שבעצמה תמיד חדשה, בלתי ידועה, לא באמת תתחדש המהות אלא רק תתחלף קליפה אחת באחרת, יתחלף סגנון הדיבור והלבוש וההתנהגות ברדיפה חסרת תוחלת אחר חידושים שאינם אלא המשכיות של המוכר והידוע, עולם ההרגלים. ערות היא מיומנות ומהימנות, יצירתיות ופשטות; ולכן – כדי להיות באמת ערים – יש להיות מאוד יצירתיים בעולם השגרה וההרגלים, ויש להיות מאוד פשוטים בעולם המורכב שבו אנחנו חיים.
בודהיזם-ללא-איזם הוא בודהיזם של מהות: יש בודהיזם של ידע ולימודים – אבל לא ניתן באמת להבין אלא כאשר אנחנו ערים; יש בודהיזם של פולחן וטקסים – אבל אין באמת טעם לדברים אלא כאשר אנחנו ערים; יש בודהיזם של מעשים טובים – אבל רק כאשר אנחנו ערים אנחנו באמת עוזרים. המהות היא באמת פשוטה, תמיד חדשה: רק כאן ועכשיו אפשר להיות באמת ערים ליופי של החיים, רק כאן ועכשיו אפשר לחיות את החיים בחופש ושלום, שמחה ואהבה, ללא תנאים.
יום אחד בא המושל לבקר חכם זן נודע, ושאל שאלה:
"מה תלמידיך עושים? מה אצלך לומדים? האם אתם קוראים את הכתבים?"
חכם הזן השיב בשלילה.
שאל המושל, "אם כך, האם אתם מתרגלים מדיטציה?"
ושוב, חכם הזן השיב בשלילה.
"אז מה בכל זאת אתם עושים?" שאל המושל,
וחכם הזן השיב, "אנחנו מטפחים בודהות ובודהיסאטבות";
ולכך המושל ענה, "יקר-ערך הוא אבק זהב, אבל בעיניים הוא גורם נזק רב".
אמר המושל: הדברים שאתה אומר הם באמת נפלאים – המהות היא ערות, יש להתעורר לחיים. אתה באמת מבין את הדברים לעומקם ומדבר בבהירות על המהות, אבל אל תוליך שולל את עצמך ואחרים, שלא יטעו לחשוב שיש להימנע מלימוד הכתבים ותרגול מדיטציה וקיום טקסים ומעשים טובים. יש ללמוד בודהיזם, לתרגל מדיטציה, לקיים טקסים, לעשות מעשים טובים – בנוכחות-מודעות, כאשר אנחנו ערים לכל מה שאנחנו עושים.
בודהיזם-ללא-איזם הוא מהפך שלם בסדר העדיפויות שלנו בחיים, והדברים באמת פשוטים: המהות אינה הדבר שאנחנו עושים או נמנעים מלעשות, אלא האיכות של העשייה. ערות היא איכות החיים שאנחנו חיים במודעות, ערות היא הגישה הישירה והפשוטה והשפויה לפגישה עם המצב האנושי, הפרטי והכללי – ללא נוסחאות סודיות, ללא הנחות סמויות, ללא דעות קדומות; ללא צבירה של תארים, ללא טכנולוגיה של שלבים. בודהיזם-ללא-איזם אינו שיטה אלא אמנות, אמנות החיים הערים.
* * * * * *
יום אחד בא המושל לבקר חכם זן נודע, ושאל שאלה פשוטה: "מהי המהות של הדהרמא? מהי התורה העמוקה, הנעלה והנפלאה ביותר אותה לימד הבודהא?" חכם הזן ענה ללא מילים; במודעות הוא כתב 'עֵרוּת'. המושל אמר לחכם הזן "תודה רבה; אני מבין ששאלתי היתה רחוקה מדי, מוקדמת מדי. ראשית, יש להיות ערים – זהו הבסיס, הצעד הראשון; אני באמת מבין. ועכשיו, שוב אני שואל: ואחרי ערות, מהי התורה הנפלאה, העמוקה והנעלה ביותר אותה לימד הבודהא? מהי המהות של הדהרמא?" שוב, במודעות, חכם הזן כתב 'עֵרוּת'. והמושל שוב אמר: "תודה רבה על כך שאתה מדגיש עבורי את החשיבות של ערות; אני באמת מבין. אבל יכול להיות שאתה, חכם הזן הנודע, לא מבין את שאלתי. מפני שאני לא שואל על הצעד הראשון בדרך, אני שואל על הצעד האחרון; אני שואל מהי המהות של הדהרמא? מהי התורה הנעלה, הנפלאה והעמוקה ביותר אותה לימד הבודהא?" ושוב, חכם הזן כתב במודעות 'עֵרוּת'. עכשיו המושל כבר היה מרוגז, ובזעם רב הוא הטיח בחכם הזן "ערות, ערות, ערות – מה זו ערות?!" חכם הזן שוב כתב, במודעות: 'עֵרוּת היא עֵרוּת'.
הבודהא לימד ארבע אמיתות נעלות: הסבל, הסיבה לסבל, הקץ לסבל, והדרך ששמה קץ לסבל. כבר שמענו רבות אודות ארבע האמיתות הנעלות, אבל ללא ערות אנחנו לא באמת מבינים, ועדיין חושבים שהסבל והקץ לסבל הם שני דברים נפרדים, שצריך לגרש את האחד כדי לממש את האחר; ללא ערות אנחנו עדיין מתעסקים בבעיה של הסבל ובה לכודים ושקועים. כאשר אנחנו ערים אנחנו מודעים לסבל, לקושי ולמצוקה, ומודעים גם למה שאינו סבל – כאשר אנחנו ערים אין בעיה. כאשר אנחנו ערים אנחנו מבינים שהקץ לסבל אינו דבר נפרד המצוי במקום אחר, שאינו סבל; אנחנו מבינים שהקץ לסבל אינו דבר המצוי במקום או מצב מסוים, ולכן אין דרך לשם – כאשר אנחנו ערים אין פתרון. הקץ לסבל אינו מצוי בסוף אלא כבר בהתחלה, הקץ לסבל הוא הגישה, הקץ לסבל הוא פשוט הדרך בה אנחנו פוגשים את הסבל: במודעות, נוכחות, ערות; ללא פתרון, אין בעיה – הדברים באמת פשוטים.
הבודהא דיבר על ארבע אמיתות נעלות, ויחד עם זאת אין דרך לפגוש את הסבל אלא כאשר אנחנו ערים, אין דרך להבין את הסיבה לסבל אלא כאשר אנחנו ערים, אין דרך להגשים את הקץ לסבל אלא כאשר אנחנו ערים, אין דרך אלא ערות. ערות היא האמת הנעלה הראשונה והאחרונה – כאשר אנחנו ערים, הסוף הוא ההתחלה. כאשר אנחנו באמת נוכחים-מודעים יש אמת נעלה אחת ויחידה: זו האמת הנעלה של פגישה עם החיים, ממש כאן ועכשיו, מבחוץ ומבפנים, ללא תנאים.
הבודהא לימד שמונה פנים של הדרך הנעלה: השקפה נכונה, חשיבה נכונה, דיבור נכון, עשייה נכונה, מחייה נכונה, מאמץ נכון, תשומת-לב נכונה, וריכוז נכון. שמונה פנים לדרך, וערות היא המהות: כאשר אנחנו ערים אנחנו מבינים שהשקפה נכונה היא חופש מכל ההשקפות, ללא היצמדות למסקנות מגובשות ונוסחאות ידועות – השקפה נכונה היא ערות. וכך, חשיבה נכונה ודיבור נכון ועשייה נכונה אינם אלא חשיבה ודיבור ועשייה במודעות, מחייה נכונה אינה אלא חיים במודעות, מאמץ נכון אינו הנחיה לעשייה אלא תיאור של הקיים כאשר אנחנו ערים.
המאמץ להבין אינו מוביל להבנה, המאמץ להיות שמחים אינו מביא שמחה, המאמץ להיות טובים אינו שלום אלא מלחמה כנגד הרע. המאמץ להיות בשליטה אינו מניב חופש, המאמץ להשיג מטרה ולהגשים הצלחה אינו אהבה, המאמץ להיות ערים אינו פגישה עם הדברים כפי שהם, כאן ועכשיו – ערות אינה תוצאה של מאמצים. אפשר להתאמץ, במודעות; אפשר להתאמץ לפתור בעיות ולהשיג הישגים, אבל ערות אינה המאמץ שאנחנו עושים אלא האור שמאיר את הדברים, הגישה בה אנחנו מתייחסים – זו תשומת-לב נכונה. וכאשר אנחנו ערים אנחנו מבינים שריכוז נכון קיים מעצמו כאשר אנחנו פוגשים את הדברים בשלום ובשמחה, בנוכחות-מודעות ללא בחירה, וזהו החופש הראשון והאחרון, זו השקפה נכונה – כאשר אנחנו ערים הסוף מצוי כבר בהתחלה.
הבודהא דיבר על טוב-לב וחמלה, שוויון-לב ושמחה, וערות היא המהות: כל התכונות הנעלות אינן מטרות רחוקות אותן משיגים על-ידי אמצעים מיומנים, אלא עצם הגישה בה אנחנו פוגשים את כל הדברים. אין דרך להיות שמחים – שמחה היא הדרך; כאשר אנחנו ערים אנחנו באמת בחיים וזו שמחה אמיתית, שמחת חיים, ללא תנאים. אין דרך לפגוש את הדברים בשוויון-לב אלא כאשר אנחנו ערים בנוכחות פתוחה ומודעות פשוטה, ללא תגובה, ללא בחירה; אין דרך להיות בשלום – שלום הוא הדרך בה אנחנו פוגשים את הדברים, הדרך בה אנחנו קשובים, שלום כדרך חיים. אין דרך לפגוש את הדברים בחמלה אלא כאשר אנחנו ערים בלב פתוח לרווחה, יחד עם הקושי והמצוקה; ערות היא היכולת להיות אור ממש בלב החשכה. אין דרך לחיות את החיים בטוב-לב ובהכרת תודה אלא במודעות, כאשר אנחנו באמת ערים ליופי של החיים, בעצמנו ובאחרים, מבחוץ ומבפנים; במודעות אנחנו ערים לחדשות הטובות, בכל מצב, בכל אדם, ללא תנאים.
הבודהא לימד שישה היבטים של הדרך לעבור אל מעבר לסבל: נתינה בנדיבות, מוסר, הכלה בסובלנות, התמדה בחריצות, התבוננות עמוקה, והבנה. הבנה כוללת את כל ההיבטים האחרים, הבנה היא המקור והמהות של כל הדרכים, וכאשר אנחנו ערים לדברים כפי שהם אנחנו באמת מבינים, הבנה שלמה, הבנה חיה. כאשר אנחנו ערים אנחנו קשובים בלב שלם, ללא הפרדה, וכך אנחנו חיים במלואם, לעומקם, את החיים. כאשר אנחנו ערים אנחנו פוגשים את כל הדברים בסקרנות ועניין, ללא טוב או רע, ללא ייאוש וללא תקווה, בכל רגע מתחדשים בהתמדה. כאשר אנחנו ערים אנחנו פותחים את הלב להכיל את כל מה שאנחנו פוגשים, מבחוץ ומבפנים, ללא שיפוט וללא אפליה.
ללא ערות, גם אם נשתדל להיות נחמדים וטובים, עדיין ניפגע ונפגע באחרים; אבל כאשר אנחנו ערים כל התכונות הנעלות וכל המעשים הטובים מעצמם מתגשמים – ערות היא המוסר הראשון והאחרון שאנחנו צריכים. ללא ערות אנחנו לא באמת נדיבים אלא עדיין עסוקים בעסקאות וחישובים של תועלת ורווחים, גשמיים ורוחניים – רק נוכחות-מודעות היא נדיבות ללא תנאים; ללא ערות אנחנו מעניקים רק עזרה ראשונה – רק ערות היא עזרה אמיתית ועמוקה, נתינה-ללא-נתינה.
הבודהא דיבר על שפע של בודהיסאטבות נעלים – וכל הבודהיסאטבות אינם אלא אותה המהות במצבים ובתנאים משתנים, כל בודהיסאטבא אינו אלא היבט מסוים של אדם שחי במודעות, חיים ערים. הבודהא דיבר על מעורבות חברתית ועשייה בנדיבות, חמלה בפעולה, אבל כדי להגיע רחוק יש להתחיל קרוב מאוד: רק כאן ועכשיו – כאשר אנחנו נוכחים, מודעים, קשובים, ערים – אפשר באמת לעזור לעצמנו ולאחרים, לעשות מעשים טובים, רק כאן ועכשיו אפשר באמת לאהוב, רק כאן ועכשיו אנחנו באמת בחיים.
ערות היא המהות של הדהרמא, התורה העמוקה והנעלה והנפלאה ביותר שלימד הבודהא, אבל לא ניתן באמת להבין את הדברים שאנחנו עכשיו שומעים וקוראים אלא כאשר אנחנו קשובים, ממש עכשיו, במקום בו אנחנו יושבים; אין דרך להבין את התורה אותה לימד הבודהא אלא כאשר אנחנו ערים. ללא ערות אנחנו רק חושבים שאנחנו מבינים, מתרגמים את הדברים למונחים מוכרים, שומעים רק מה שאנחנו רוצים, תופסים את הדברים בדרך בה אנחנו רגילים – ללא ערות יש רק אִיזְם ללא בּוּדְה; אבל כאשר אנחנו ערים הדברים באמת פשוטים – ערות היא ערות היא ערות, ערות היא קשב, מודעות, נוכחות. ממש כאן ועכשיו, האם אנחנו ערים? האם אנחנו יכולים לפגוש את הדברים כפי שהם, משמע חדשים, בלתי ידועים?
להיות ערים, כאן ועכשיו: הדברים פשוטים, אפילו אם לפעמים הם לא קלים. הם לא קלים ולכן אנחנו מגיבים, ולכן אנחנו מנסים להתחמק מהקשיים, ולכן אנחנו מסתבכים, אבל עדיין הדברים פשוטים: כל מה שאנחנו באמת רוצים – חופש ושלום ושמחה ואהבה – כבר מצוי, ממש כאן ועכשיו, ללא תנאים, כאשר אנחנו ערים. ולכן אין דרך אלא ערות, שהיא צעד אל הבלתי ידוע, דרך-לא-דרך: הדהרמא אינה דרך סלולה, על-פי מתכון או מרשם, תכנית או נוסחה, עם שלבים ואמצעים ומטרה, מצפן ומפה, מעקה ביטחון ותנאים תומכים; הדהרמא אינה חוף מבטחים, החיים אינם בטוחים – הדהרמא היא רעידת אדמה!
* * * * * *
במשך זמן חייו הבודהא דיבר אינספור מילים, הבודהא לימד אינספור שיעורים;
ובאחת הפעמים, על-פי המסופר, הוא לא אמר דבר.
הוא ישב מול קהל התלמידים, וללא מילים כך הם ישבו, ערים, קשובים;
עד שהבודהא הושיט את ידו, אחז בפרח שהיה מונח לצידו,
והגיש את הפרח בפני הקהל, ללא מילים.
קהל התלמידים מייד ניסה למצוא פירושים והסברים,
מהי הכוונה, מהי משמעות הדברים; כולם היו מאוד עסוקים.
ורק אחד, על-פי המסופר, היה באמת ער לדברים;
רק מָאהָאקָאשְיָאפָּא חייך חיוך של הבנה שלמה, חיוך של שמחת חיים.
הבודהא הגיש פרח, ומאהאקאשיאפא חייך;
הבודהא הגיש פרח של הבנה, ומאהאקאשיאפא הבין.
פרח הוא פרח, חיוך הוא חיוך, הבנה היא הבנה – הדברים באמת פשוטים. ערות היא היכולת להיות באמת בחיים, להיות ערים ליופי של החיים; וכאשר אנחנו ערים הפרחים פורחים והקוצים קוצים, כאשר אנחנו קשובים הלב ער בשמחת חיים. מה אנחנו צריכים כדי להיות ערים לפרחים בחיים? והפרחים זה לא רק מה שאנחנו בדרך-כלל חושבים – לפרחים יש גם קוצים; אבל כאשר אנחנו ערים אנחנו מבינים שהקוצים הם הזדמנויות לחמלה והכרת תודה, הזדמנות להתעוררות. הפרחים הם גם הקוצים, כל הדברים הם פרחים כאשר אנחנו באמת ערים; אז מה אנחנו צריכים כדי להיות באמת בחיים? הבודהא מגיש לנו שפע של פרחים, בכל רגע בחיים – האם אנחנו ערים? האם אנחנו מסוגלים לחייך בשמחת חיים ממש כאן ועכשיו, במצב ובמקום בהם אנחנו נמצאים, ללא תנאים?
לפני הרבה שנים הבודהא הגיש פרח ומאהאקאשיאפא חייך, הבודהא הגיש פרח של הבנה ומאהאקאשיאפא הבין; אבל הבודהא כבר מת, ואנחנו לעומת זאת עדיין בחיים. הבודהא כבר מת ואנחנו עדיין בחיים, הבודהא כבר מת והבודהא חי, הבודהא מתעורר לחיים, רק כאשר אנחנו-עצמנו באמת בחיים, רק כאשר אנחנו-עצמנו ערים – עכשיו, ובכל רגע מחדש. הבודהא החי אינו מצוי במסורת של הסברים וטקסים, בסמכות של כתבים ומורים; הבודהא החי זו ערות, וכאשר אנחנו ערים אנחנו רואים יופי בכל רגע בחיים, ובכל מצב בו אנחנו נמצאים, ללא תנאים, אנחנו שמחים ואוהבים וחופשיים.
ערות היא הפרי המתוק ביותר של עץ החיים, ערות היא השורשים והגזע והענפים והעלים והפרחים של עץ החיים. כאשר אנחנו נוכחים-מודעים החיים ערים לעצמם, החיים בעצמם מתעוררים – ערות אינה דבר שאנחנו עושים, ערות אינה תכונה אישית, אין בעלות על נוכחות-מודעות. ערות היא היכולת להיות באמת בחיים, וזה לא תמיד נוח, זה בטח לא בטוח, אבל רק כך זה באמת בחיים: בחורף רועדים מקור, בקיץ מזיעים בחום – כאשר אנחנו ערים גם החורף וגם הקיץ הם פרחים; כאשר אנחנו ערים אנחנו שמחים כאשר אנחנו שבעים או רעבים – להיות שבעים, להיות רעבים, שניהם פרחים; אז איך זה עכשיו, ובכל רגע מחדש, להיות באמת בחיים? האם אנחנו ערים?
הבודהא לא היה בודהיסט, הבודהא לא לימד בודהיזם: הבודהא היה בן-אדם שפגש אנשים אחרים במקום בו הם נמצאים, דיבר אל ליבם דברים פשוטים, ולימד איך להתעורר לחיים, איך לחיות במלואם, לעומקם, את החיים שאנחנו חיים. ואיך אפשר לפגוש את הבודהא? איפה הוא גר? מהי כתובת האתר? הבודהא גר כאן ועכשיו נקודה חמלה, נקודה חופש ושלום ושמחה ואהבה; הבודהא שוכן בכל מקום וזמן בהם אנחנו נוכחים, מודעים, קשובים, ערים; הדברים באמת פשוטים. וכאשר אנחנו באמת ערים אנחנו כבר חופשיים, במצב בו אנחנו נמצאים, בלב החיים, עם הפרחים ועם הקוצים; חופשיים להיות ערים ליופי של החיים, חופשיים לפגוש בשלום את הדברים, חופשיים להיות שמחים, חופשיים לאהוב – ממש כאן ועכשיו, ללא תנאים.