אמפטיה: לזרום עם האחר
דר. סטיבן פולדר
אמפטיה היא איכות שכולנו מכירים באופן כלשהו. היא יכולתנו להרגיש עם אחרים, להרגיש את מה שהם מרגישים, לדעת משהו על מה שהם עוברים. אמפטיה קשורה ברגשות, לא מדובר בתהליך קוגניטיבי. אנחנו יכולים להיות מכווננים עם דעותיו של האחר, להשתייך לאותה קבוצה, להבין את שהם אומרים, ובכל זאת האמפטיה חסרה. החיים היום יומיים שלנו מלאים במפגשים, בין עם הם פרודוקטיביים או לא, בהם אנחנו מרוחקים בסופם כמו בתחילתם ואין לנו שום תחושה אודות מה המתרחש מאחורי המסך בעניו של האחר. אבל אנחנו יכולים לחוש מאיפה מישהו בא, גם אם אנחנו לא מסכימים איתו או איתה.
אמפטיה היא הידיעה האינטואיטיבית והרגשית אשר מושיטה ידה אל תוכו של האחר, אל תוך הפנים הציבוריות המלוטשות, אל תוך המסכה שכולנו עוטים כלפי העולם החיצוני. זוהי ידיעה שהיא לא מילולית, לא מושגית, ולא מחושבת. היא מעבר לזמן. אמפטיה נמצאת ברושם הראשוני, בתחושה המיידית שיש לנו אודות עולמו הפנימי של האחר. אם צריך לחשוב עליה כבר איבדנו אותה.
רבים מאיתנו מרגישים שאין לנו מספיק אמפטיה, ואכן לעיתים קרובות זה נכון. זה מורגש בעיקר בתחום המשפחה והזוגיות שיכולים להיות גן עדן אם יש אמפטיה ובית כלא אם אין. כמה פעמים שמענו את המשפט "היא לא מבינה אותי!" "הוא לא יודע מה אני עוברת". במצבים כאלו אנחנו יכולים לחוש לגמרה חסרי אונים נוכח חוסר היכולת שלנו לדעת מה מרגיש אדם קרוב אלינו, מבלי שנדע איך לפתח יכולת זו.
הדבר המוזר הוא שלכולנו יש מידה מסוימת של אמפטיה מילדות. עוד לפני שלמדנו לדבר, ילדים מתקשרים באמצעות שפת גוף, רגשות, סימנים, וכן הלאה. הם מיד יודעים מה אימא מרגישה כלפיהם. זו קריאה אינטואיטיבית של רמזים ומסרים מעודנים המבטאים כלפי חוץ את האקסים הפנימי. כולנו מתחילים את חיינו עם יכולת זו, למרות שבמקרים מסוימים כמו בסינדרום אספנגר ייתכן וזה יפחת. אבל אז משהו קורה. אנחנו מאבדים את זה. לאן זה הלך? התשובה היא שזה לא הלך לשום מקום, זה פשוט התכסה בשכבות על גבי שכבות של חשיבה הגיונית, עיסוקים, דאגות, תכנונים, אינפורמציה, וכל ההרדמה הרגשית שאנחנו מסגלים לעצמנו כדי להתמודד עם הדרישות והאיומים שבעולם המבוגרים.
על כן, להיות יותר אמפאטי זה לא פחות ללמוד להסיר את המחסומים כמו ללמוד אינטליגנציה רגשית ואינטואיציה. אחת הדרכים הטובות ביותר לפתח אמפטיה ולהסיר את המחסומים, זה מדיטציית תשומת לב. מדיטציית תשומת לב זה תרגול של תשומת לב למה שמתרחש ברגע ההווה ולא רק להערות ולמחשבות שלנו על מה שקורה. ניתן לתרגל מדיטציית תשומת לב על ידי תשומת לב זהירה ומתמשכת לחוויות החיים הפשוטות שלרוב נמצאות מחוץ לרדאר שלנו. מגע הרגליים שלנו על האדמה כשאנחנו הולכים, משקל הגוף שלנו על הכיסא, העלייה והנפילה של בטננו כשאנחנו נושמים, תחושת הרוח על לחיינו, צפצוף הציפורים בעצים, רגע העצירה כשאנחנו מרימים מבטינו מן המחשב ומתבוננים אל המרחב בחוץ. מכאן אנחנו יכולים לנוע אל העולם של רגשות, לתת תשומת לב קרובה ואכפתית לפסגות וגאיות של הנופים הרגשיים של עולמנו הפנימי. אנחנו חובקים את כל קשת החוויות במודעות שלנו, מאקסטאזה, ליגון, וכל דבר באמצע. אינטימיות עם אזורים אלו בעולמנו הפנימי יעזרו לנו להכיר גם את עולמם של אחרים. נדע מה נמצא מאחורי עיניהם של האחר שמסתכל עלינו בתחנונים משווע להבנה ומגע, משום שכבר ראינו ונגעו בו מאחורי עיננו שלנו.
אנחנו יכולים לכוון את עצמנו להיות יותר אמפאטיים רק מלהסתקרן ולהתעניין באחרים, בעוד אנחנו מתנהלים בחיינו היומיומיים. כל שדרוש זה כוונה. כשאנחנו נכנסים לחנות, האם נוכל לחוש איך ירגיש להיות בנעליה של המוכרת? זה אולי דורש אנרגיה, קצת מאמץ. התבוננו לאנשים בעיניים, הביטו בשפת הגוף שלהם, נסו להבין את שמספרים הקווים החרוטים בפניהם. איך מתייחסים אליהם החיים? בואו ניתן לאינטואיציה שלנו לדבר, לרושם הראשוני לעלות, לתובנות החולפות. המאמץ הנדרש הוא לא רק מאמץ של התבוננות, כאילו היינו שוטר טוב. אנחנו צריכים לוותר על איזור הנוחות שלנו, לצאת מן העיסוק העצמי והחשיבות העצמית המתמדת שלנו ולתת לאחרים להיכנס. בהתחלה זה יהיה קשה אבל אם נתעקש זה יהפך יותר ויותר קל. אז בפגישת העבודה הבאה שלכם, קחו את הזמן להתבונן בכל אדם בעוד הוא מדבר ושאלו את עצמכם שוב ושבו מה באמת קורה לו או לה, איך מרגיש להיות בנעליהם ממש עכשיו. פתאום מפגש זה יהפך לחוויה רוחנית ורק ראו כיצד זה משנה את האווירה.
הלב שלנו מגיב לאחרים אם נהיה בשבילם באופן מלא כשהם מספרים לנו את הסיפור שלהם. אין דבר שיכול לקרב אותנו לאדם אחר כמו הקשבה עמוקה לביטוי הכנה של הסבל אותו הם חווים. הקשיבו לעומק, הרפו מן העיסוקים והאובססיות העצמיות התמידיות ובואו ניתן לליבנו להדהד עם חוויית האחר. תראו כיצד ליבנו מתרחב. אמפטיה מניעה חמלה וחמלה מניעה אמפטיה.