סטיבן פולדר

הרחם הוא חלל ריק

 

ד"ר סטיבן פולדר

 

הרעיון שיש נפש טהורה בתוכנו נראה לרבים כמובן מאליו. הודאות שהחומר ממנו אנו קרוצים הוא בדיוק זה שממנו עשוי האלוהי, או לכל היותר שאנו נושאים בתוכנו ניצוץ אלוהי, ארוג לתוך כל המסורות הרוחניות הגדולות. המסורת היהודו-נוצרית מקדשת זאת בפסוק מבראשית שבו נאמר שהאדם נעשה "בְּצֶלֶם אֱלֹהִים." במלים מדויקות יותר, המילה מצביעה על כך שבמובן מסוים אנחנו מטאפורה של האלוהי. מנקודת מבטנו מיסתורין אופף את השאלות באיזה אופן או היכן זה קורה. המסורת הקבלית המאוחרת מתייחסת בבירור לניצוצות אלוהיים, רסיסים של האור האינסופי לאחר שזה התפזר למיליוני חלקים אשר התמקמו בעולם. כלומר, אנו נושאים בתוכנו מרכיב זערורי של האור האינסופי המקורי. מרכיב זה מוכר בהקשר היהודי ביכולת ללמוד תורה, להתפלל ולהיאחז באל. המרכיב האלוהי שב אל האלוהים. במסורת הרוחנית ההודית הנשמה הטהורה מתוארת כאטמן שהוא העצמי הפנימי אשר משקף את העצמי המוחלט של הקיום כשהוא מוכל בגוף הפיזי. שחרורו של העצמי הפנימי ואיחודו עם האטמן מתאפשר דרך מגוון של פרקטיקות רוחניות ויוגות. משמעותה של המילה יוגה עצמה היא איחוד או שילוב ובכך היא מסמנת את התהליך.

 

אבל אם לא נמסגר זאת בשפה ובהקשר דתי—בשפה היהודו-נוצרית של אל ואלוהות, או בשפה ההינדואיסטית של האטמן—האם עדיין אנו יכולים לשקול הבנה כזו? האם יש גרסא יותר חילונית? אף שיש לה שורשים במסורות יווניות, נוצריות ואלכימיות, המילה רוח עצמה היא בעלת צורה מקובלת של שפה חילונית ומושג שנמצא בשימוש בתרבות בת זמננו. רוח זו קשורה בצורה זו או אחרת עם תודעה שהיא הכוחות האנושיים הייחודיים של מודעות. אולם, הערפול שאופף מושג זה מהווה בעיה עבור מרביתנו. המושג מסמן סוג של אמונה או הנחה שמתארגנת מתוך רוחניות ניו אייג'ית או פסיכולוגית כללית של מזרח-מערב. מהי אותה רוח שבתוכנו? איך אנחנו יודעים אותה? איך אנחנו מכירים בה? האם כאשר אנחנו יוצרים קשר אתה אנחנו גם מצליחים להבחין בכך? האם כאשר אנחנו מתעלמים ממנה אנחנו יודעים זאת? האם אפשר לומר כלל שהיא שלנו? אולי אנחנו שייכים לה? החקירה לתוך המה, האיפה, הכיצד והלמה של הרוח מותירה אותנו בשתיקה מהממת. שתיקה זו היא חיובית שכן אלמלא היא הנושא היה הופך לנושא לאנליזה מוחית ומחקר מדעי.

 

בחיפוש אחר שפה של הרוח שמתאימה לתרבות החילונית, בודהיזם יכול להיות לעזר רב. זאת מכיוון שהבודהיזם פיתח במשך אלפי שנים ידע מתוחכם ומזוקק על המרחב הפנימי, ומכיוון שהבודהיזם מתאר את חיינו הרוחניים כחיפוש אחר האמת ואחר שחרור יותר מאשר כחיפוש אחר ברכת האל. למעשה, בודהיזם הופיע בעצמו כחקירה אגנוסטית של המציאות הקיומית על רקע דומיננטיות של כיתות ברהמיניות וכוהניות (priestly?) של האטמן לפני 2500 שנה בהודו. לכן, אם מבקשים בהירות מסוימת בנוגע לקיום הטהור שבתוכנו, בודהיזם יכול להיות מקור טוב. אם כן, מה אומר הבּודְּהַה על קיום טהור? באופן מפתיע, הלימוד של הבּודְּהַה צלול כמים: אין דבר כזה. יתירה מזאת, השאיפה למציאות טרנסנדנטית שבאופן כזה או אחר קשורה אלינו או שייכת לנו היא מכשול מרכזי בהתפתחותנו. שאיפה זו הופיעה כתשוקה לדבר מה שחורג מהחיים-כפי-שהם על כל מקורות אי שביעות הרצון שמתלווים אליהם. היא מרמזת שהחיים בגוף הם במובן מסוים לא מתאימים, לא רוחניים ומצומצמים, בעוד שנשמה טהורה כמו עתיד טוב יותר בחיים אחרים או ישות משיחית הוא דבר מה מושלם שנמצא מעבר. פיצול זה הוא בעצמו סוג של סבל ומכשול בדרך הרוחנית. זוהי אשליה אנושית ראשונית, והבודהיזם המוקדם הפך אותה על ראשה. אין צורך לחפש ישות טהורה בתוכנו, או באינסוף שממעל. אם נפקח את עינינו ונסלק את רעלות האשליה מהם חווית החיים עצמה תופיע כאינסופית. כל המציאות היא מוחלטת אם אנו לומדים לראותה כפי שהיא באמת. כדברי המשורר ויליאם בלייק: “אם ננקה את דלתות הקליטה, הכל מופיע כמו שהוא: אינסופי.

 

”התפתחויות מאוחרות בבודהיזם ובמיוחד במסורות מַהאיאנַיות בטיבט ובסין השיבו את המושג של נשמה טהורה בתוכנו, אולם במסגרת שפה מעניינת של תודעה ולא במסגרת שפה של אלים או אטמן. “טבע הבּודְּהַה" הנטוע בנו הוא כוח פנימי אשר מאופיין בחירות ובשחרור של הבּודְּהות, ובאופן ספציפי יותר הוא מתואר כגארבה (garbh) שמשמעותו היא רחם. דימוי חזק ובשרי. דימוי של חלל ריק שמוכן להפרייה. דימוי של ריקות פנימית שמוכנה לקלוט חוכמה של שחרור. זה הופך על ראשו את הרעיון ש"יש ברשותנו" משהו פנימי טהור. אין לנו דבר כזה. אין רוח בפני עצמה. יש רק פוטנציאל לשחרור. זהו החלל הריק שבתוכנו שמגלם את הטוהר. טבע הבּודְּהַה הוא המיסתורין, השאלה הקיומית, החלל שבו אנו לא קיימים, החלל שבו אין "אני ושלי." זוהי יכולתנו לחקור את הבלתי נודע. זהו הכוח שיש לאדם להרהר על חווית אי הנחת מהגשמיות של חיים אלה. זהו הרחם שבתוכו ההתעוררות מטופחת.

 

ללא ספק דימוי זה מסייע בידנו כי במשך מאות שנים אנשים התמודדו עם הבעיה שאם נבראנו "בצלם אלוהים," כיצד אפשרי שיש אנשים כה טפשים, חסרי אונים, תוקפניים, ולעתים פשוט מרושעים? הנה דרך חלופית להתבונן על כך. האלוהי שבתוכנו הוא פוטנציאל. והמקום למצוא פוטנציאל זה אינו באתר הרגיל של "מה אני רוצה, מה אני לא רוצה, מה גורם לי להרגיש טוב, מי אני, עד כמה אני רוחני,...” כל אלה גורמים להופעה של האדם הקטן והבעייתי אשר נע סביב התשוקות והשנאות שלו מלידתו ועד מותו. במקום זאת, אפשר למצוא פוטנציאל זה במקום שממנו נעדרת כל החשיבות העצמית שבה אפשר לשמוע את הלחישה הראשונה של האלוהי.